וֶולְוָולֶה / אלכס גל

וולוולה הוריד בלאות את רגליו ממיטתו על הרצפה המזוהמת. הוא חפן את שערותיו הפרועות וישב רכון מספר דקות ללא נוע. המיגרנה חוללה מהומה בראשו, וברכו הפגועה הכריזה באכזריות על קיומה. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו על אירועי ליל אמש.

הקיבוץ חגג את פורים, כרגיל, לא היה לו עניין בכך. זה שנים מאז חדלו להזמינו עם חלילו לאירועי המשק. מבעד לחלונות חדר האוכל, ראה את החברים בתחפושות רוקדים לצלילי הפסנתר. פרצי צחוק ושירה הצטלצלו באוזניו כלועגים לו. איש לא זכר להזמינו או לא רצה לזכור את קיומו.

כחמש שנים קודם לכן, נפטרה אמו לאחר שסבלה זמן רב ממחלת הסרטן. אביו עודנו מאושפז בבית חולים לחולי נפש, מאז היה וולוולה כבן עשר. הוריו היו ניצולי שואה והיו בין מקימי הקיבוץ. זאב היה ילדם היחיד ואולי המיותר, לפחות כך חשב. אמו כינתה אותו וולוולה. היא הייתה נוהגת לחבקו בכל הזדמנות ומלמלה באידיש "אוי וולוולה מיין קינד"* . זה הספיק כדי שהכינוי הזה "וולוולה" ידבק בו כל חייו.

הוא נזקק לכוס קפה וסיגריה. בפינת המטבח בחדרו – אזל הקפה. מאחר שלא רצה לגשת לשרה האקונומית, החליט לגשת לחדר האוכל. דחק רגליו לתוך סנדליו וצלע בעייפות בשבילים הצדדיים לחדר האוכל. וולוולה נכנס למטבח בדלת האחורית של חצר האשפה. לרווחתו, לא היה איש במטבח. הוא ניגש אל המייחם והכין לעצמו קפה חזק ללא סוכר, כהרגלו. לגם בזריזות מהמשקה המהביל וחמק חזרה לחדרו.

 חדרו של וולוולה שכן בצריף בשולי הקיבוץ, צמוד לבוסתן, שכונה בפי החברים, "גן עדן". הבוסתן היה מוקף במשוכות צבר, אשר הניבו את פריים הקוצני, המתוק. בתוכו היו עצי פרי רבים, אשר כמעט בכל ימות השנה הניבו פירות לשמחת הכל.

בדרך, בשאפו את עשן הסיגריה הזולה, הרהר במאורעות הערב. כן, זיוה – האישה הנחשקת ביותר במשק, הייתה בחדרו! כן, מושא הערצתו זה שנים. היא הייתה צעירה ממנו במספר שנים ובעלת שיער שחור, קלוע בצמה ארוכה ועבה. עיניה היו ממש סגולות, מזכירה את השחקנית ליז טיילור, כפי שנראתה בצעירותה. אף יפה ממנה, לפחות כך חשב. נדמה היה לו שהיא הייתה בין הבודדים שאינם לועגים לו. היא פשוט התעלמה ממנו לחלוטין. שאר החברים כינוהו בכינויי גנאי וזלזול, לרוב התעלמו ממנו. ילדים היו האכזריים מכל. הם התנכלו לו בכל דרך אפשרית, במכשולים ששמו בדרכו, בהרטבתו במים ובכתובות גסות ועולבות (או כך חשבו) שצוירו על קירות צריפו. בשנים האחרונות, התמעטו ההתנכלויות כמעט לחלוטין, כיוון שלמד לפסוע בדרכים הצדדיות, בשעות הנכונות. הוא היה ממש רואה ואינו נראה בקיבוץ.

וולוולה הגיע לחדרו, פתח את הדלת החורקת ונכנס. החדר היה אפלולי ומחניק. חלונותיו היו סגורים, אם מחוסר אכפתיות או, בעיקר, לשמירת פרטיותו. קירות החדר, מכוסים במדפי ספרים. ובכל פינה, ספרים בערמות, אותם רכש בכל כספו בירידי הספרים השנתיים ובהזמנות מיוחדות. בעצם, נותר רק מרחב קטן למיטת הברזל הסתורה והמזוהמת, שולחן כתיבה כבד ועמוד תווים מוטל על ערמת ספרים שמושלכת על הרצפה ליד הקיר. הוא צלע אל השולחן וצנח אל תוך כורסת מנהלים בלויה וחורקת, שמצא בין הגרוטאות שנזרקו ממזכירות המשק, כאשר רכשו ריהוט חדש.

הוא הצית סיגריה נוספת ושאף את העשן עמוק לריאותיו. פעולה שלוּותה בשיעול עמוק שזעזע את כל גופו הצנום. כאשר התאושש, ניסה לשחזר בראשו את ליל אמש. בערך בשעה אחת-עשרה בערב יצא מחדרו, לאוורר מעט את ראשו לאחר ששקד שעות רבות קודם לכן על הכתיבה. האוויר היה קריר וצח לאחר מספר ימי גשם. וולוולה צעד לאיטו בשבילי הקיבוץ האפלים, כאשר הבחין לראשונה בקולות השירה והצחוק מלווים בצלילי הפסנתר, שבקעו מחדר האוכל. הוא בכלל לא היה מודע לתאריך ומעולם לא ניגש אל לוח המודעות. הוא, את סידור העבודה ידע! הרי הוא "עוזרו של החצרן יוסי".

 לפנים היה וולוולה עובד בדיר אך לרוב היה יוצא לרעות את צאן המשק על הגבעות. שנים רבות עסק בכך. הוא אהב את עדרו, ועדרו אהב אותו. הייתה זו תקופה שבאמת היה מאושר. הוא היה נוהג לשבת מתחת לאלון הבודד ולחלל להנאתו. לעתים, עם ערב, היה חוזר למשק עם שׂה פועה בזרועותיו. לפני כשלוש שנים תקפו אותו שודדי צאן, ירו בפיקת הברך שלו, ונטלו מספר לא קטן של כבשים. מאז לאחר חודשים של ניתוחים וטיפולים, נותר כואב וצולע. הוחלט בקיבוץ לצרפו לחצרן המשק, לעבודות פקק שאיש לא אהב.

קולות המסיבה משכו אותו והוא קרב אל האורות שבקעו מהחלונות של חדר האוכל. וכך עמד באפלה שעה קלה, רואה עולם אחר, פלנטה אחרת לדידו. הוא עמד ללא נוע, אבטיפוס של כל הדחלילים בעולם, רזה, גבוה, מעילו הצבאי המהוּהַ גדול בכמה מספרים, ורעמת שערו האדמונית הפרועה שלא ידעה מסרק ומספריים שנים רבות. הוא נראה זקן יותר משלושים ושתיים שנותיו.

  לפתע שמע מבין השיחים שלצדו, קול שקורא בהתרגשות, "וולוולה, בחייך, בוא תעזור לי!" עיניו המסונוורות לא ראו בתחילה דבר. וכאשר הסתגל לחושך, ראה אינדיאנית קטנה מקפצת בהתרגשות מתחת לעץ הצאלון. בקול צרוד וסדוק מחוסר שימוש שאל,  "זיוה!? מה קרה?"

 היא קירבה אצבע לשפתיה לאות שינמיך את קולו ולחשה, "אודי, מרשה לעצמו יותר מדי, הוא מרשה לעצמו יותר מדי, הוא ממש מפחיד אותי!"

"טוב, אז מה את רוצה ממני?" שאל וולוולה בתימהון.

"אתה מוכן ללוות אותי לחדר? אני לא רוצה להיות לבד," אמרה

הוא משך בכתפיו במבוכה וצלע מתוח לצידה, והרהר על "בעיותיה של הבחורה". הם צעדו בדומיה לכיוון חדרי המגורים.

"קר לי, בגלל המנוול הזה שכחתי את המעיל בחדר האוכל," אמרה בקול רועד, מחבקת את עצמה בתלבושתה הקצרה.

"הנה המעיל שלי," אמר ותלה את מעילו על כתפיה הצרות, מקווה שלא תחוש את צחנת זיעתו.

 "תודה, לא יהיה לך קר?"

 "לא! בכלל לא, אפילו חם לי," ולעצמו אמר,  "את לא יודעת כמה!"

 הם המשיכו ללכת ובסמוך לחדרה, נעצרו.

היא אמרה: "תודה לך באמת! וגם על התיקון באמבטיה שלי לפני כחודש," ולאחר שהות קצרה, "ובכלל, אני כמעט לא רואה אותך," הוסיפה, "בעצם, מה אתה עושה מחוץ לעבודה בחצר? אף פעם לא שוחחנו."

"כותב," השיב לקונית.

"כותב?" הרימה גבותיה בהפתעה. "מה אתה כותב?"

"אה," עשה תנועת ביטול," בטח לא יעניין אותך."

"בכל זאת."

"מחקר השוואתי בין המיתולוגיות בעולם העתיק."

"מה לך ולזה?" תמהה.

"זאת התיזה שלי." השיב באדישות.

"איך הגעת לזה?" שאלה זיוה.

"אני עובד על התואר השלישי שלי," ענה ביובש אך בליבו נהנה להרשים אותה. "שנים רבות אני עוסק בזה, למדתי היסטוריה ואנתרופולוגיה. כתבתי מספר חיבורים על אמונות בעולם העתיק." הוא לא סיפר לה על חיבורו בנושא "יוצאי הדופן בחברה הקיבוצית." עם כל ניסיונו בנושא זה, ציונו בעבודה הזאת, היה נמוך.

"לא ידעתי!" קראה זיוה בפליאה "מתי בכלל למדת?"

"אה, אחרי הצבא, באוניברסיטה העברית."

"הרי עבדת בדיר, אז איך למדת?" שאלה.

"הייתה לי מִלגה ופעמיים שלוש בשבוע נסעתי להרצאות, ממילא לא ראיתם אותי כמעט," הוסיף במרירות.

זיוה שתקה מספר דקות, ניכר היה שדבריו הרשימו אותה ואז אמרה: "אתה יודע מה, הייתי רוצה לראות את החדר שלך."

הוא חיכך במבוכה את זיפי סנטרו ואמר בהיסוס: "לא כדאי, תמצאי שם בלגן ולכלוך של שנים." הוא חשש שהיא תשמע את לבו המפרפר בחזהו. הוא לא זכר מתי שוחח בשנים האחרונות עם מישהו מבני הקיבוץ ועוד עם זיוה!

"לא איכפת לי, בוא!" ומשכה אותו בזרועו.

הוא חש רטט בגופו בנוגעה בו וצלע בעקבותיה בצייתנות. במהרה הגיעו לצריפו, הוא דחף את הדלת החורקת, ניגש אל שולחן הכתיבה והדליק את מנורת השולחן. החדר נותר אפלולי, אך בעיניו, היה זוהר באור יקרות. היא נכנסה בעקבותיו אל החדר, והשליכה את המעיל על המיטה. זיוה החלה לשוטט בחדר, נוגעת פה, נוגעת שם, נוטלת ספר, מדפדפת בו ומחזירה אותו למקומו. וולוולה עמד ליד השולחן ועקב אחריה במבטו, בולע את גזרתה הגמישה בתלבושתה המגרה. היא התעלמה ממבטיו, או לא שמה לב אליהם, והמשיכה לשוטט בחדר, , מביטה לעבר השולחן, רואה את מכונת הכתיבה הישנה ואת ערמת הדפים המודפסים צפוף, רואה את המאפרה הגדושה. עיניה נתקלו בתיבת החליל המונחת על ערמת ספרים,והיא נטלה אותה והגישה לו.

"וולוולה, אולי תנגן לי משהו?" ביקשה בהתחנחנות.

"מה, עכשיו? אני כבר די חלוד המון זמן לא התאמנתי," מחה.

"כן, עכשיו!" אמרה בפסקנות והתיישבה על המיטה בציפייה. היא ידעה שלא יסרב לה. היא חלצה את המוקסינים וקיפלה את רגליה תחתיה. היא נראתה כה חמודה, הוא טרף אותה בעיניו.

"טוב." וולוולה הרגיש שאם תבקש ממנו לקפוץ מן הסילו, היה עושה זאת ללא היסוס. הוא פתח את התיבה, הרכיב את החלקים המבריקים ולאחר מספר נשיפות ניסיון, ניגן קטע ידוע של צ'ימרוזה.

"תודה," לחשה ומשכה באפה. "אתה מנגן כל כך יפה!" אמרה בהתפעלות.

"אה, אני די חלוד, מזמן לא ניגנתי," אמר בצניעות מזויפת. למען האמת הקטע שניגן היה האהוב עליו, והוא ניגן אותו לעצמו תכופות, אך היא לא ידעה זאת.

"זה היה גורם לי אושר אינסופי להוציא צלילים נפלאים כל כך!" אמרה בהתרגשות.

"האושר הוא נדיר מאד וקצרצר," אמר ביובש, מנבא את הבאות, והתיישב בכבדות בכורסתו הרעועה.

הם שתקו מספר דקות איש למחשבותיו עד שהתנער: "הגידי, הידידים שלך לא מחפשים אותך?" שאל. הוא קיווה בכל ליבו שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.

היא לא ענתה מיד לשאלתו ולאחר שהות נוספת אמרה, "אני לא מבינה איך אנשים שאני מכירה כל חיי, שהם אנשים טובים לדעתי, מסוגלים לנהוג באכזריות כזאת כלפיך! אתה בטח שונא אותנו."

וולוולה תקע במבוכה את אצבעותיו הארוכות ברעמת שערו, "ככה זה, אנשים וגם בעלי החיים החברותיים, לא אוהבים את השונה. את זה אני יודע מניסיוני ומהידע שלי באנתרופולוגיה. יש בנושא הזה אינספור מאמרים, אני יכול להראות לך," אמר, קם מהכורסה ופנה לאחד המדפים.

"עזוב את זה! אני מאמינה לך, בוא תשב לידי, קר לי," ביקשה

ברגליים כושלות ניגש למיטה והתיישב עליה.

"יותר קרוב" פקדה ברוך ופנתה לעברו.

מרגע זה נותרה אנדרלמוסיה בזיכרונו. מה שנותר זה, שמספר חברים פרצו לחדר ובראשם אודי בבגדי קאוּבּוֹי. אודי הקים את זיוה מהמיטה ובשעה שנעלה את המוקסינים שלה, פנה לוולוולה בלעג "אוי וולוולה מיין קינד, נדמה לי שהיו לך יותר מדי יומרות," אמר וכיבד את וולוולה בסטירת לחי מצלצלת. הוא וזיוה יצאו בצחוק גדול חבוקים וביציאתם תלשו מדף ספרים גדול מהקיר, וכך נוצרה ערמת ספרים נוספת על הרצפה, ועמוד התווים מושלך עליהם.

הוא לא זכר כיצד נרדם, האם כל זה היה סיוט או חלום.

דפיקות בדלת העירו אותו מהרהוריו, מוכנית קם וצלע אל הדלת. זה היה יוסי החצרן עם צרור מפתחותיו הענקי, שתלוי מחגורתו הצבאית מתחת לכרסו הענקית. בכל תנועה שלו צִלצלו המפתחות כעדר עזים, (צלצול זה היה מוכר מאד במשק. זה היה הסמל המסחרי שלו).

"בוקר טוב!" שאג כהרגלו "חזירים! ממש חזירים! אודי והחברים שלו, אני רק מתפלא על זיוה שהשתתפה איתם בחוכמה הזאת!" והוסיף, "אל תיקח ללב יותר מדי, בסך הכל הם חברה צעירים טובים," יוסי היה כמעט האדם היחיד שנהג בו בהגינות. "שמע" אמר "מצאתי מאחורי המזכירות חבילה של מכתבים ששייכים לך, החבילה הזאת שכבה שם המון זמן, קח," אמר והושיט לוולוולה צרור מכתבים הדוקים בגומייה עבה. הוא נטל את החבילה, הודה בקול צרוד וסגר את הדלת. בפיזור נפש משך את הגומייה שנקרעה מיובש, והמכתבים התפזרו על הרצפה. ביניהם מעטפה מוארכת עם הלוגו של האוניברסיטה, ועליה הודפס, לכבוד מר זאב שפירא.

הוא קרע את המעטפה בזריזות, לא היה כתוב הרבה, רק זאת: "הרינו להודיע לך, שהצעת עבודת התיזה שהגשת לנו לא התקבלה. אנו נותנים לך ארכה של שבועיים מהיום, להגיש הצעה חדשה." המכתב נשלח בעשירי לנובמבר שנה שעברה.

וולוולה היה המום. ארבעה חודשים ירדו לטמיון, הוא השקיע כל כך הרבה בעבודה הזאת.

לפתע נשמעה דפיקה הססנית בדלת, זו הייתה זיוה.

"מה את רוצה? לכי מפה! תעזבו אותי! אני לא רוצה לשמוע אותך, שלום!" אמר וטרק בזעם את הדלת.

הוא שמע אותה מעבר לדלת המוגפת כשהיא קוראת בקול רווי דמעות, "וולוולה, אני מצטערת! לא הייתי מעורבת במה שקרה אתמול, אני מצטערת, וולוולה! סלח לי, סלח לי!" חזרה ושנתה.

הוא לא הגיב על תחינותיה, וחיכה שתלך.

וולוולה צלע בכבדות אל השולחן התיישב על כורסתו, ובתנועת זרוע אחת, טאטא את השולחן מערמת הספרים והניירות. התכופף משך את המגרה התחתונה והוציא מתוכה בקבוקון מלא בגלולות לומינל, שנדחו עד לרגע זה, רכן שוב, ושלף מתחת למיטה בקבוק וודקה כמעט מלא. הוא מזג בנדיבות את הנוזל הצלול אל תוך ספל מלוכלך. מלמל לעצמו, "נו כן, סוף, סוף הגעתי לרגע האמת." הגיש את הספל לשפתיו ולגם לגימה קלה. פרץ של שיעול פרץ מפיו, הוא לא היה רגיל לאלכוהול וחיכה שהבערה תחלוף. הדליק סיגריה, ומבעד לעשן התבונן בבקבוקון הגלולות.

---