אמי / אלכס גל

יום אחד כשבאתי לבקרה, ראיתי אותה מול בניין מגוריה, מוטלת על המדרכה לאחר שמעדה בסמוך לתחנת האוטובוס וסל המצרכים שלה מפוזר סביבה. חשתי לסייע לה לקום, והושטתי את ידי. היא סטרה בתנועה נמרצת את גב ידי בליווי נהמה, "אני לא צריכה את העזרה שלך, תעזוב אותי ולך!", ועל מה יצא עליי קצפה? על זה שאמש לא צלצלתי לדודתי, אחותה, לברכה לקראת החגים הקרבים ובאים. "את המשפחה של אשתך אתה לא שוכח אף פעם, אבל אתה תמיד מלא סקלרוזה כשזה קשור אלי או למשפחה שלי!" כך התלוננה.

גבר בגיל העמידה חש באבירות לעזור לאימי, והיא קבלה את עזרתו במאור פנים, וכדי להגדיל את חלקו במצווה, הקשתה עליו בכובד משקלה, בליווי אנחות ואנקות קורעות לב. האיש הטוב עזר לה לעמוד על רגליה, ואץ לאסוף את מצרכיה הפזורים. לאחר שסיים, אמרה לו אימי כשמתוך הבעת הסבל שעוותו את פניה, מציצות בי עיניה במבט ערמומי, צלול, "תודה לך איש צעיר, אני רואה שחינכו אותך כמו שצריך, אתה בטח בן נורא טוב לאמא שלך, ואתה לא שוכח אותה אף פעם בחגים, נכון?" שאלה בטון של גננת המדברת עם ילדי הגן, האיש חייך, הסמיק במבוכה והסתלק במהירות. התעורר בי חשד קטנטן שנפילתה לא הייתה כה בלתי צפויה. אחרי הכל, אני מכיר את הבחורה הקשישה הזו כל חיי.

אימי ילידת לודג' הקריבה את חייה בשבילי, נשאה אותי תשעה חודשים ברחמה בתקופת מלחמת העולם השניה, טלטלה אותי בדרך לא דרך לאורך מחצית אירופה ואסיה עד לגבולות סין. היניקה אותי יותר משנתיים ולאחר מכן, מנעה מזון מפיה ומפי אבי, כדי שאגדל בריא ושלם ואגיע למה שהגעתי היום. עם חלוף השנים, גדל ותפח חובי המוסרי לאימי, והיא דאגה שלא אשכח זאת אם לא מדי יום, אז מדי שבוע, ואני אכן אסיר תודה לאימי הקדושה. "טוב, אף פעם אין לך זמן בשביל אמא שלך! לאמא של אשתך אתה רץ עם כל צפצוף שלה. כשיש לי בעיה, אתה תמיד אומר, לא עכשיו, אחר כך, היום אין לי זמן ו…" כאן היא בדרך כלל קוטעת את דבריה לשקט דרמטי רב משמעות.

למדתי שלאימי אין מחוות מקריות, הכל מתוכנן. עולם הבמה איבד במאית ושחקנית גדולה. והמוטו הגדול בחייה, הוא להגביר בי בבנה יחידה את רגשי האשמה שמלווים אותי ממילא כל חיי, כל אימת שאני נזכר באמי.

"הלו!" בקול מתחנחן.

"בוקר טוב אמא."

"בוקר טוב? מה כל כך טוב? שהואלת לטלפן לאמא הזקנה שלך?"

"מה שלומך אמא?"

בחשד, "למה אתה שואל? מה פתאום אכפת לך? אתה רוצה לשמוע אם אני עוד בחיים?"

"בטח שאכפת לי, את אמא שלי!"

"אני אמא שלך? אז למה לא התקשרת אתמול? אמרתי לך שאני לא מרגישה טוב! ואתה לא באת, אפילו לא טלפנת לשאול מה שלומי, יכולתי למות אתמול ולך זה בטח לא היה אכפת!"

"אני מצטער אמא, לא יכולתי אתמול, הייתי עסוק מאד חזרתי מאוחר ועייף הביתה," התנצלתי, " הנה אני שואל עכשיו, אז איך את מרגישה היום?"

"רע!"

"מה יש לך?"

"אוי! אמרתי לך כבר שיש לי דפיקות לב ונשימה קצרה," היא הדגימה לי בטלפון את אנחותיה. "אתה לא שומע? וחוץ מזה, אני בודדה ואף אחד לא יכול לעזור לזקנה אומללה כמוני." הוסיפה בקול הטרגי שסיגלה מאז התאלמנה מאבי.

יכולתי לשאול אותה אם היא הלכה לרופא, אך החלטתי אחרת, ידעתי שכל מה שאומר, יוביל אותנו בכל מקרה לאותה נקודה.

"אמרתי לך הרבה פעמים שאת צריכה לגור לידנו, ואז לא היית בודדה ורואה אותנו את המשפחה כל יום."

"משפחה? אתם משפחה? אתם דואגים רק לעצמכם, ובכלל לא אכפת לכם ממני, ומה אני אעשה כשאגור לידכם? מה, יהיה לי יותר טוב? אהיה צעירה, יפה ובריאה יותר? תאמין לי, שגם שם תשאירו אותי גלמודה אני מכירה אתכם."

"אמרתי לך שנבוא אלייך ונעזור לך, חוץ מזה, מה יש לך לעשות פה לבד? הרי כולם כבר מתו."

"זה הבית שלי! וכאן אני רוצה למות! ולבן טוב, המרחק לא צריך להפריע!"

ובכן, זוהי שיחה די אופיינית. שיחה מסוג אחר יכולה להתקיים במכונית כשאני מסיע אותה לארוחה משפחתית בדירתה של אם רעייתי. בדרך אני מספר לה על הסיפור האחרון שכתבתי.

"לא ידעתי שאתה מסוגל להמציא סיפורים כאלה," היא אומרת בהתפעלות והוסיפה, "אני גאה בך כל כך!"

ובסוף הנסיעה, "כל כך נהניתי מהשיחה, אתה רואה? אתה מסוגל לשוחח עם אמא שלך כל כך יפה כשאתה רוצה."

בזמן הארוחה, נסוכה על פני אמי ארשת ספקנות מסויגת, טועמת בקצה המזלג את המאכלים המוגשים, לא מסתירה את ביקורתה על המזון, ומעווה לעתים קרובות את פניה כנגעלת. מעולם לא החמיאה ממש למארחים על המטעמים, שהכל גמרו עליהם את ההלל. היא יודעת להעיר, "אני נוהגת תמיד לעשות אחרת, ואני לא אוהבת את השיטה שאת עושה את זה, אם כי, זה לא רע מאד," מוסיפה כדי לרכך מעט את בקורתה.

בדרך חזרה הביתה, היא כועסת. "אתה תמיד מסכים מסכים עם החותנת שלך ואתי, אתה תמיד מתווכח. אני לא יכולה אף פעם לשוחח אתך, עוד לא שוחחתי אתך אף פעם בהנאה."

אני מאבד את סבלנותי, "אמא! את לא זוכרת איך נהנית מהשיחה אתי בדרך לכאן?" אני שואל, יודע את התשובה ובכל זאת כועס.

"כן, שוחחנו, שוחחנו. זה נקרא שיחה? כאלה שיחות משוחחים עם אמא? כאלה שיחות תשוחח עם החברים שלך, או יותר טוב, עם החותנת שלך שאתה כל כך אוהב אותה."

לפני כמחצית השנה אושפזה אימי בבית חולים ועברה ניתוח טחורים. בדרך כלל זה לא ניתוח מסובך במיוחד, אך כשמדובר באישה בת תשעים, זה אחרת. כשבועיים הגענו אליה מדי יום ולעתים יותר מפעם ביום, רעייתי ואני. הבאנו לה את כל מבוקשה, היא טיפלה בה כמו בת באימה, הביאה לה מדי יום את המאכלים האהובים עליה, רחצה אותה וסייעה לה בפרטים אינטימיים בסבלנות ובאמפתיה. זו הייתה הפעם ראשונה, שאימי הייתה אסירת תודה והתפעלות. "אשתך היא מלאך! עד היום לא הכרתי אותה כמו שצריך, היא מלאך!" חזרה ושנתה, "היא יותר בת שלי ממך!"

כבר בעת אשפוזה, החליטה בעצמה לעקור לעירנו ולגור בסמוך לנו. "אבל אני רוצה להחליט אם הדירה מתאימה לי!" פסקה.

"כמובן אמא! לא חשבתי אחרת," אמרתי לה.

"אז בסדר, תחפשו דירה, ותעשו את זה מהר."

מצאנו דירה נחמדה במרכז העיר בדיוק לפי צרכיה בסמוך לביתנו.

טלפנתי אליה בשמחה, "אמא, מצאנו דירה נחמדה, אני בא לקחת אותך שתראי אותה."

"מתי?" שאלה בנימה חשדנית.

"עכשיו, אני לא רוצה שנפסיד אותה."

"אני לא מרגישה טוב!"

"מה יש לך?" יודע כבר בליבי שהיא פשוט לא רוצה.

"אני לא יודעת," אנחה כבדה, "יש לי סחרחורת וחולשה שבא לי להקיא, באמת לא היום!"

"אז מחר, אני אבקש מבעל הדירה לחכות לנו, טוב?"

"אני לא יודעת איך ארגיש מחר," אמרה בליווי אנחה נוספת.

"אמא! נפסיד את הדירה הזאת."

"אז תמצא אחרת."

"תגידי את האמת, את בכלל לא רוצה לעבור, נכון?"

"אני כן רוצה."

"מתי?" אני אדם רגוע בדרך כלל. אך רק עם אימי סבלנותי פוקעת.

"כשאמות."

"החלטת סופית שאת לא רוצה לגור ליד משפחתך?"

"עוד פעם משפחה, אתם לא משפחה, ואתה חושב רק על עצמך. אין לך חשק לנסוע מרחק של חצי שעה לאמא שלך, אז לא אתה ולא אשתך משפחה!"

"והנכדים, מה אתם?"

"שום דבר, הם ממילא לא מטלפנים אף פעם," אמרה בטרוניה.

"בבית החולים דברת אחרת," אמרתי.

"אז אמרתי, נו אז מה!"

"אמרת שאשתי היא מלאך, ושהיא כמו הבת שלך, את זוכרת?"

"אמרתי עוד הרבה דברים, אבל אני רוצה להישאר כאן וזהו!"

איבדתי את סבלנותי וטרקתי את הטלפון בזעם.