העורב / אלכס גל

קרעע העורב אפור הנוצה ניצב בנקודת התצפית הקבועה שלו בראש עמוד החשמל. ממנה, סקר העורב בעיניו החדות והמנוסות את הטריטוריה שלו זה שנים. מימין לו, בית הקברות של ההולכים על שניים משמאל – השכונה הצפופה של בתי הארבע קומות הרוגשת כל שעות היממה מדייריהם ומאותם גורי האדם שלא נחים רגע. קרעע הכיר את אורחם ורבעם של בני האדם. הוא ידע להבחין בפרטים השוליים השונים שיכלו למלא את קיבתו, ובחפצים מבהיקים המצודדים את העין, למלא את קנו. הוא הכיר את המתגוררים בשכונה. למשל, המשפחה הענקית שגרה בקומת הקרקע של הבניין הקיצוני, הייתה המשפחה הנדיבה ביותר. מעולם לא סגרו את שייריהם במכולה הירוקה, אלא פיזרו אותם כמו שצריך במדשאות הרמוסות. אלמלא החתולים שהפריעו מדי פעם, היה זה גן-עדן. קרעע למד לנצל כל מצב לטובתו, לחפש ולמצוא את רווחיו.

כאמור, דבר לא נעלם מעיניו, וגם באותה שעת בין – הערביים לקראת פרישתו לקנו לשנת הלילה. בדיוק מול עיניו בקומה השניה, ראה נצנוץ מושך של מתכת מבריקה נעה מעלה מטה מספר פעמים ועם כל עליה השתנה גונה של המתכת המבריקה לאדום. קרעע נכבש קליל במראה הנפלא הזה. הוא נדר להשיג את החפץ הנדיר הזה ויהי מה! הוא לא יחס כל חשיבות לאותן צרחות שליוו את המחזה. הוא ראה רק את החפץ מפסיק לנוע לרגע, ובמשנהו נושר על הרצפה מהיד שטלטלה אותו בהרמוניה כזאת.

בעל היד החל להתרוצץ במהירות בחדר, הלוך ושוב, עוקף בדרכו דמות נקבת אדם שרועה ללא תנועה על הרצפה. באחת הפסיק את התרוצצותו. קרעע זיהה אותו. הוא האיש שבכל הזדמנות ידה בו אבן או מקל. לעיתים קרובות היה רואה אותו, בשעות הלילה הקטנות מתנדנד מצד לצד, מועד כמעט בכל צעד בליווי קריאות וצעקות רמות.

העורב הביט כמהופנט בחפץ, שהיה מוטל ליד נקבת האדם הדוממת בתוך שלולית נוזל אדומה. האיש גחן, נטל אותו במהירות ונעלם מהחדר. ידו של האיש נראתה מבעד לחלון קטן מניחה את החפץ על האדן. האיש נראה חוזר לחדר הקודם. שוב החל להתרוצץ הלוך ושוב בחדר, מדי פעם הוציא את ראשו מהחלון בליווי צעקות רמות שהזעיקו את השכנים. היו שעלו ונכנסו אף הם לחדר. מתחת לבית התאסף המון הולכי על שתיים מנפנפים ידיהם בהתרגשות. וקרעע בשלו, הוא התעלם מהמהומה, ועיניו לא סטו מהחפץ המושך.

רגע נוסף עמד ללא נוע, מגייס תעצומות נפש לקראת המבצע, ובמשנהו, פרש את כנפיו ובמשק כנפיים מתון עף ונחת על אדן החלון הקטן. לרגע עמד מתבונן באוצר המוטל לרגליו שאף עלה ממנו ניחוח מגרה, ובמשנהו גחן במקורו ליטול את הדבר הבוהק בורוד שמקרוב כבר לא נראה כה נוצץ. החפץ היה להפתעתו כבד יותר מהערכותיו, ונשמט למטה אל החצר, שנעשתה אפלולית מדי. במהומה ששררה בחצר, המכוניות הצופרות ברעש מחריד ובעלות האורות הכחולים הבוהקים שנעצרו בחריקות בלמים והדמויות שפרצו מתוכן לעבר הבניין והחצר, לא הבחין איש בנעשה.

קרעע רצה לצלול בעקבות החפץ, אך החושך ששרר בתחתית החצר והאנשים שהתגודדו למטה, השיבו לו את זהירותו, לכן חזר אל מקום התצפית הקודם, והחליט לישון במקום ולשמור מכאן על אוצרו שנשמט. לפני שנרדם עוד ראה נצנוצים והבהובי אור נודדים כאחוזי תזזית בחצר האפלה. הוא נרגע כשראה שלא התקרבו אל המטמון.

עם אור ראשון פקח את עיניו וראה את חבורת החתולים שנואי נפשו נחים בקרבת ה"מטמון". קיבתו החלה במהרה לדרוש את שלה, אך לא, הוא לא יכול היה לעזוב את משמרתו שמא, יגזול אחד החתולים הטיפשים את אוצרו. הוא שקל בדעתו לערוך מספר יעפים מעל ראשיהם, אך הם היו מנומנמים מדי. בתסכולו הרב החל לחרף ולגדף בקולו הצורם את עם החתולים חסרי התועלת.

השמש הייתה כבר ברום השמיים, והעורב הרעב עדיין לא הצליח להתקרב אל האוצר. החתולים גורשו על ידי הכלב הגדול שרחרח במרץ באזור, ומדי פעם הניף את רגלו ליד שיח, גדר או עמוד, הוא אף עבר בקרבה מסוכנת לחפץ ה"יקר". נשמעה שריקה והכלב נשא את רגליו ובשעטה נעלם מעבר לפינת הבית, והשטח נראה לרגע נטוש מכל נפש חיה.

קרעע חשב שזו ההזדמנות שציפה לה. הוא פרש את כנפיו והחל לדאות למחוז חפצו. עוד מעט והגיע, ואבן גדולה חלפה ליד ראשו בקרבה מאד מסוכנת. בתנופות כנף מהירות, התחמק גם מהאבן השניה, הוא התרומם וחזר לבסיסו הקבוע בראש עמוד החשמל. מכאן ראה את אותו איש שידה בו את האבנים, ואף זיהה אותו כאותו איש שבידיו ראה לראשונה את האוצר. הוא קרב למקום, גחן למקום ולאחר חיפוש קצר, שלף את החפץ שהיה תקוע באדמה, והכניס אותו בזריזות לשקית שנשא בידו השניה.

העורב ראה לשניה את ההבהק המושך בידיו של האיש. בתסכולו הרב נטש את מקומו על העמוד והחל מעופף בצריחות נואשות סביב לראשו של האיש, שאף הוא לא טמן לשונו בחכו, משמיע תוך נפנוף ידיים נשמעו מפיו, קללות נמרצות, לפתע התפרצו מעבר לפינת הבית מספר בני אנוש בכחול לכדו את האיש ביניהם, נטלו ממנו את השקית ובזהירות שלפו את החפץ הנוצץ, משאת נפשו של קרעע. הוא חשב שיצא מדעתו, הוא קרא בקולו הצרוד את אות האזעקה של חבר במצוקה, ומסביב נשמעו צריחות חברי להקתו שהתלכדו לחבורה גדולה סביב ראשי האנשים שברחו אל תוך מכוניותיהם עם האוצר. בהבהובים כחולים ובצפירות, התרחקו במהירות מהאזור כשלהקת העורבים בעקבותיהם.

אט, אט האטו העורבים במעופם ואחד, אחד פרשו מהמרדף. רק קרעע המשיך בעקשנות עד שראה את המכוניות נעצרות בחצר של בניין גדול ואפור המוקף עצי אקליפטוס. שם מאחד הענפים, ראה את האיש מובל בידי הכחולים, אל תוך הבניין. יותר, לא ראה קרעע את אוצרו. הוא העביר את בסיסו אל הענף, שממנו יוכל אולי לראות שוב את האוצר. ושם בצמרת האקליפוס, נותרו רק קריאות הנכאים שלו.