פוטר / אלכס גל

יושב במכוניתו מול ביתו, יושב ומביט בגדר החיה, שהוא במו ידיו גזם בשבת האחרונה, רואה את ערמת העלים ששכח לאסוף. מעבר לגדר רואה את גג הרעפים האדום המבצבץ וחושב על רכושו שצבר במשך השנים ושבנה אותו בשתי ידיו. וזו בפעם הראשונה לא חש בסיפוק הרב שליווה תמיד סקירה כזאת.

מספר שעות קודם לכן ראה את שמו ברשימה שעל לוח המודעות. הוא לא האמין למראה עיניו. המום נכנס לחדרו, סגר את הדלת בשקט וניגש לשולחנו. על מסך המחשב הופיעה הודעה על דואר נכנס. הוא לחץ על ההודעה, והרשימה הופיעה שוב לנגד עיניו. לא, זו לא הייתה טעות, שמו זהר אליו מבין השמות בעוצמה כפולה. הוא לא ראה ולא התעניין בהתנצלויות החברה על ההכרח הבל יגונה, ועל הצורך בייעול הנדרש באיחוד עם החברה המתחרה מאמש ושגם בה בהתאם לחוזה, פוטרו עובדים מאותה סיבה. עיניו התמקדו בשאר השמות ברשימה, יותר נכון בהעדר מספר שמות שלדעתו היו צריכים להיות בראש הרשימה הרבה לפניו. הוא לא הבין את נימוקי ההנהלה, אך החל להבין את התחמקויותיו של ראש המנהל מלפגשו בשבועות האחרונים.

איך יבשר לרעייתו? מה יאמר לה? הוא, המהנדס המוכשר, שתיקו האישי בן עשרים שנות הותק, המלא עד אפס מקום בתעודות הוקרה, שקיבל פרס ייעול מכובד לפני חצי שנה וכונה בפי ההנהלה, "אחד מעמודי התווך של החברה,"  והוא, שקידומו לא היה מוטל בספק, פוטר.

מביט בביתו המטופח הניצב ברחוב ההולנדי בשכונת הוילות היוקרתית, חושב על בנו בכורו התרמילאי, המקיף את הגלובוס זו השנה השניה, ומתקשר כל חודש חודשיים לאבא, מבקש רק כמה מאות דולרים כי נגמר לו, ולא הצליח למצוא עבודה. חושב גם על בתו שהשתחררה לא מכבר מצה"ל ונרשמה לאוניברסיטה לאחר שהוא עודד אותה לא לבזבז את זמנה בעבודה, ושכדאי לה להתחיל מיד ללמוד. ובתו הקטנה העולה לי"ב, שפולשת עם חברותיה כלהקת ארבה על חנויות הקניון. ומה עם רעייתו המתרוצצת במכוניתה החדשה בין החוגים והסדנאות לשיפור האישיות, ובהשתתפות נלהבת בעמותות ההתנדבות, בארגון נשפי צדקה, בקנטרי קלאב ובליגת הברידג'.  מה יאמר להם? "תשמעו חברה, זהו, הכל נגמר! לאבא אין יותר כסף! אבא צריך לחשוב על העתיד." הוא נזכר גם ביחידת הנופש בספרד שרכש בסכלותו ובמאות הדולרים והיורו שתעלה לו כל שנה אם ייסע או לא, ובחלומו הרטוב, ללמוד ולהוציא רשיון טיס, שיצטרך עתה לוותר עליו. הוא לא יכול לסמוך על שני כרטיסי המנוי של מפעל הפיס שיצילו אותו ברגע האחרון כמו בסרטים.

במראה מעליו, רואה את מכוניתה של רעייתו נכנסת לרחוב ואת שער המוסך נפתח אוטומטית לרווחה. היא נעצרת לידו, פותחת את חלונה הימני ושואלת, "היי, למה אתה לא נכנס, קרה משהו?"

"היי, לא שמתי לב שהגעת, אני סתם יושב וחושב" הוא עונה בקול מעובה, לא יודע איך להמשיך, "תיכנסי, אני כבר אבוא אחרייך."

האישה נכנסת למוסך, והוא אחריה. היא יוצאת ממכוניתה, ומוציאה שתי שקיות ניילון צבעוניות גדולות שהיו מונחות על המושב האחורי. הוא מכבה את המנוע, עדיין בורר את המילים כיצד לספר לה.

"תראה את מציאות סוף העונה שמצאתי, ממש בחינם, אתה לא תאמין כמה זה עלה לי," היא אומרת. "בוא הביתה, למה אתה ממשיך לשבת באוטו?" היא מוסיפה בקוצר רוח.

"אני צריך לספר לך משהו חשוב, ואני לא יודע איך לעשות את זה." הוא עונה במבוכה.

"מה הבעיה, תתחיל כרגיל מההתחלה." היא אומרת בחיוך.

"פוטרתי."

"מה אמרת? לא שמעתי אותך טוב, דבר יותר בקול," היא תובעת.

"פוטרתי."

"אל תצעק! כן, זה מה שחשבתי שאמרת." ולאחר שהות, מטח שאלות: "מה פתאום, איך זה קרה? מה עם הפרויקט שלך? איך יכלו לעשות לך את זה? חשבתי שאתה עמוד התווך, כך אמרו לנו! לא?"

"בואי נכנס הביתה, שהשכונה לא תשתתף בשמחה שלנו," הוא מבקש ויוצא מהמכונית.

הם נכנסים לביתם כשכלבם המכרכר סביבם, רץ בעקבותיהם, תמה לחוסר התייחסותם הלא אופיינית אליו.

"מה נעשה?" היא שואלת תוך כדי מילוי הקומקום.

"עוד לא הספקתי לחשוב על זה."

"מה הם הולכים לשלם לך?"

"לפי החוזה, חודש ברוטו לשנה, והם גם הבטיחו להוסיף שכר לחצי שנה," הוא עונה בטון נוגה.

"ממתי?"

"נתנו לי חודש."

"אצטרך למצוא עבודה," פוסקת בטון מעשי, "וגם אתה תצטרך! תתחיל לשלוח קורות חיים ללכת לראיונות עבודה לכופף את הראש, ולקבל תפקידים נחותים מאלה שהורגלת אליהם." יש לנו התחייבויות, ואנחנו נעמוד בהם!" אומרת בהחלטיות.

חש לאות מתפשטת באבריו, "אני הולך למיטה," הוא לוחש בעייפות, ופונה לחדר השינה האפל, ובבגדיו מטיל עצמו על המיטה. רעייתו באה אחריו רוכנת אליו, נושקת לו על לחיו ולוחשת לו בעידוד באוזנו, "אנחנו נסתדר חביבי, אנחנו צוות מנצח, איש לא ישבור אותנו, ונתגבר על כל משבר! עכשיו תנוח, אל תדאג!" היא קמה וסוגרת את דלת חדר השינה בשקט.

מצפה לתנומה שתישא אותו למחוזות השכחה. אך לשווא, כל ניסיונותיו להירדם עולים בתוהו. הוא מתהפך מצד לצד, מנסה למצוא את התנוחה הרגילה שסיגל לעצמו להירדמות שכרגיל מופיעה לאחר דקה אחת. אך הפעם, ראשו כמרקחה, מחשבות מתרוצצות במוחו נתקלות זו בזו מועדות ומתרוממות בקשיים מרובים זו מושכת לכאן והאחרת לשם כשהאנרגיה שלהן אוזלת במהירות. גופו נשטף זיעה, והוא פושט את בגדיו, משליך אותם כלאחר יד על הרצפה ונותר בתחתוניו. סחוט, נשאר מוטל ללא נוע, עד שחש צינה מרעידה את גופו הלח מזיעה. הוא מתכסה בשמיכה שיניו נוקשות מקור, עד ששוב חש בחום ללא נשוא. לבסוף הוא קם מהמיטה הסתורה ופונה למקלחת.

המקלחת עושה לו טוב, והוא פונה למטבח, רואה את אשתו יושבת בוחשת ללא הפסק בכוס הקפה, לא מבחינה בשלולית החומה המקיפה את הכוס על השולחן.

"לא יכול לישון?"

"לא."

"להכין לך כוס קפה?"

הטלפון מצלצל, האישה מרימה את האפרכסת,

"הלו?"

"כן."

"הוא כאן."

"כן."

"זה בשבילך," והיא מושיטה לו את האפרכסת." הוא רואה שעיניה אדומות ומבריקות.

"שמעתי מה שקרה!" נשמע קול מוכר של אחד מלקוחות החברה שבגדה בו. "כנס אלי ביום שישי, ונסכם את התנאים, אתה לא מתאר לעצמך ששכחתי אותך, אני חייב לך הרבה מאד, ואשמח לראות אותך אתנו. לא תצטער! אנחנו זקוקים לעובדים מנוסים כמוך!"