בדידות שנקטעה / אלכס גל

ד' אמותיו נרמסו ברגל גסה. זרים במדים התרוצצו אנה ואנה בדירת המרתף הקטנה שלו באדישות מקצועית. מחטטים היו באצבעותיהם העטופות כסיות, מאירים בהבזקי מצלמותיהם בנבכי הפינות הנסתרות ביותר. הוא, שתמיד שקד באדיקות כה רבה על פרטיותו, הפך למרכז תשומת לב של עולם מתנכר שהוכר על ידו כאויב. כבר למעלה מאחת עשרה שנים מאז נטשה אותו מרים בטריקת דלת, יחד אתה טלי ילדתו הקטנה. מאותו רגע מר, הכריז ללא מילים על דירתו כטריטוריה שמחוץ לתחום לזולתו, והוא נותר מסתופף רק עם רוחות העבר.

חלחלה  בתודעתו המחשבה, שבדידותו האינטימית החמימה שכה טיפח, היא בועת אשליה נוספת שפקעה לאפס.

מאיר ישב על הכסא הרעוע בגב זקוף, ידיו מונחות על ברכיו הצמודות כששמאלו המאוגרפת, מועכת לכדי כדור קטן, פתק זעיר שהספיקה למסור לו. הוא חש בחדר המגורים הפרטי שלו, כאדם בחדר המתנה זר. עיניו התרוצצו בין שמשת החלון הנקובה, לבין גופת האישה הזרה שלא הספיקה להציג את עצמה, ומוטלת מולו חסרת רוח חיים בשלולית דם.

שעה קלה קודם, נשמעו דפיקות הססניות בדלת הכניסה שהעדיף להתעלם מהן. הן הפכו דחופות ונואשות. מאיר הניח את הספר המרופט על השולחן ובמורת רוח האזין לחבטות התובעניות שרדפו זו את זו. דחף את רגליו אל תוך נעלי הבית המהוהות ובגרירת רגליים ניגש לדלת בקול צרוד שאל, "מי שם?" מצידה השני נשמע קול אישה בהתרגשות ובנעימת בהילות עזה, "רודפים אחריי, בחייך אדוני תכניס אותי!"

הוא פתח את הדלת, האישה מעדה אל תוך הדירה, כשהיא קוראת לו בדחיפות, "בבקשה, סגור את הדלת! מהר!" הוא טרק את הדלת והספיק לנעול אותה בטרם ניתך עליה מטר מהלומות שהיה מלווה גידופים קולניים וניבולי פה.

"אדוני, הצלת אותי, אני אסירת תודה לך, אזכור אותך תמיד, אם אחיה מספיק זמן לפני שישיגו אותי". הודתה לו האישה בקוצר נשימה.

"מי את?" שאל מאיר. סוקר את האישה, שנראתה בשנות השלושים המאוחרות, היא הייתה עטויה חליפת עסקים מחויטת, שערה השחור, הסתור ועקב נעלה השבור שגרם לה לצלוע, פגמו בהופעתה האלגנטית.

"עדיף שלא תדע, ככל שתדע פחות ייטב לך." השיבה בלחש, ובעיניים מפוחדות בולשת את חדר המגורים המוזנח שנקלעה לתוכו. "אולי אתה מכיר במקרה את מאיר הלפרין?" שאלה. "אני חייבת למסור לו מידע חשוב" הוסיפה בחיפזון.

"מה את רוצה ממאיר הלפרין?" שאל בחשדנות. "זה אני, מה את רוצה לספר לי?"

 "יוצא מן הכלל! זה אתה! איזה מזל!" קראה בהתרגשות. "יש לי מסר דחוף וסודי ממרים אישתך", היא הושיטה לו פתק קטן שהוציאה מכיסה, "חשוב שתגיע במהירות לגיד…." האישה התמוטטה כמו בובת סמרטוטים, על הרצפה, כשבתחתית עורפה נקב קטן ומתוכו קילוח דם שהכתים את צווארון חולצתה הלבן.

לאחר שסיימו, פינו השוטרים את מקומם לפרמדיקים שהניחו את הגופה בתוך שק ניילון שחור על אלונקה, ונשאו אותה דרך התקהלות סקרנים קטנה, אל האמבולנס שחסם את התנועה ברחוב הצר.

מאיר שב לביתו מתחנת המשטרה בשעות הערב המוקדמות, בה נחקר מספר שעות. לאחר שהדליק את האור, נשאר עומד, בוהה בכתם הדם הקרוש ובמתאר הגופה המסומן בגיר לבן על הרצפה. רק עתה, נזכר להוציא את הפתק המעוך מכיסו, שמשום מה, נמנע למוסרו לשוטרים. הוא פרש אותו, יישר אותו על השולחן. זה היה כרטיס ביקור על שם, רינה שפירא עו"ד ונוטריון מתמחה בדיני מקרקעין ומשפחה, מספרי הטלפונים וכתובת בשכ' פלורנטין בתל אביב. ובגב הכרטיס בכתב יד זעיר ומדויק רשום היה השם, "מרים גנור" ומספר טלפון נוסף באזור השרון.

הוא בהה בפתק המקומט, עוצר את נשמתו לרגע ארוך, השתנק ופרץ של שיעול זעזע את גופו. מרים, מרים אשתו שנטשה אותו לפני שנים, חזרה אל חייו כרעם ביום בהיר באותיות שמה. הוא, אשר כל שנותיו מאז, לחש לעצמו את שמה שוב ושוב…

בפעם ה"מי יודע כמה," שיחזר לעצמו את רגעיהם האחרונים יחד.

"רמת האמביציות שלך לא מתאימה לי ולילדה! אני מצפה להרבה יותר!" אמרה לו באותו יום בפסקנות בקבלה את פניו כשחזר לפנות ערב מעבודת יומו.

"מה קרה לך מירי? את יודעת שאני משתדל נכון? אז אני אשתדל יותר!" הבטיח בנמיכות רוח, בפעם ה"מי יודע כמה".

"אני מצטערת מאיר! מאוחר מדי והזמן עובר, החלטתי וזהו. כבר שלחתי את המזוודות ואת הילדה לפני שעה. אל תחפש אותי, אני  אתקשר אתך במשך הזמן. אז שמור על עצמך ואל תתאבל עלי, כי ממילא לא הייתי אישה טובה, אתה כבר תסתדר, שלום!" היא הטילה את צרור מפתחותיה על השולחן, יצאה וטרקה את הדלת. באוויר החדר ניתן היה לחוש בניחוח הבושם המיוחד לה שהלך ופג.

מאיר התיישב, מביט שוב בפתק, פנה אל הטלפון וחייג באצבע רועדת את המספר הטלפון.

"מצטערים, אך המנוי מנותק זמנית" נשמעה ההודעה המאכזבת מאפרכסת  הטלפון.

למחרת בבוקר נסע למקום עבודתו, ובערך בשעה עשר, הודיע למעבידו זו הפעם הראשונה לאחר כשמונה עשרה שנים, שאינו חש בטוב. מעבידו שידע על ההתרחשויות אישר לו חופשה למספר ימים,  מאיר הגיע לשכונת פלורנטין ולאחר חיפוש קצר, מצא את שלט הנחושת הקטן "שפירא את סולומון עורכי דין ונוטריונים." עלה במדרגות לקומה השניה, על הדלת נעוץ היה פתק שלרגל לוויה, יהיה המשרד סגור עד השעה ארבע אחרי הצהריים. לא התחשק לו לחזור לביתו, הוא טייל ללא מטרה ברחובות העיר, עצר לאכול בלא תיאבון מנת פלפל בשוק לוינסקי, הוא המשיך לשוטט בעיר עד שהגיע בשעה ארבע בדיוק למשרד עורכי הדין. הפקידה – נערה צעירה ביקשה ממנו לשבת ולחכות לעו"ד מיכאל סולומון "שצריך להגיע כל רגע" הוא התיישב בחדר ההמתנה, מביט בסקרנות דרך הדלתות הפתוחות אל שני המשרדים. תמוה היה בעיניו שבחדר אחד, הייתה אנדרלמוסיה של ניירות מפוזרים על השולחן והרצפה, והחדר השני מסודר להפליא. הוא חיכה כחצי שעה, וגבר מרשים בגיל העמידה, בחליפה כהה ובידו ילקוט ענק של עורכי דין נכנס למשרד.

"שלום אדוני! אני מיכאל סולומון, אם מי יש לי הכבוד?" שאל בנימוס ובחיוך מקצועי.

"שמי מאיר הלפרין, השותפה שלך המנוחה השאירה לי את כרטיס הביקור שלה לפני מותה הפתאומי."

חיוכו נמחה מפניו באחת, "אה, איך אני יכול לעזור לך?" שאל וצינה נשבה מקולו. מטון דיבורו, הבין מאיר שהוא לא רצוי במשרד.

"הייתי רוצה לדעת מי היא מרים גנור, יש לי סיבות להניח שהיא אשתי לשעבר, והייתי רוצה לשמוע פרטים על כך." שאל.

סולומון פתח את דלת חדרו, "אני לא מכיר שום מרים גנור, אני לא חושב שאוכל לעזור לך, ועכשיו אני עסוק מאד! אז שלום לך!" אמר בחוסר אדיבות בולט. נכנס לחדר המסודר וטרק את הדלת כשהוא צועק לפקידה, "נורית על תעבירי לי שיחות בשעה הקרובה!"

"הוא תמיד ככה?" שאל מאיר. שהספיק לראות מבעד לדלת תמונת אישה מוכרת על מכתבתו של סולומון.

"תראה, הייתה היום הלוויה של השותפה שלו, כל אחד היה מתעצבן." אמרה הפקידה.

מאיר יצא מהמשרד, בסמוך, הייתה תחנת מוניות. הוא הזמין מונית, וביקש מהנהג להמתין ליד משרד עורכי הדין. לא חלפו עשרים דקות, וסולומון יצא, ניגש למכונית וולוו חדישה שחנתה בחניון פרטי על המדרכה, והחל לנסוע. מאיר הורה לנהג לעקוב אחריו, כשהוא מבטיח לו תשר מכובד אם לא יאבד את הוולוו. לבסוף הגיעו להוד השרון. ברחוב שקט, באחד הקוטג'ים המפוארים נפתח שער חשמלי, ומכונית הוולוו החליקה פנימה והשער נסגר מאחוריה. מאיר שיחרר את נהג המונית בקצה הרחוב לאחר ששילם לו מענק מכובד, וכך נותר לבד ברחוב. בגן משחקים שהיה בסמוך שמספר אמהות וזאטוטים ישבו בו, תפס ספסל ריק, ממנו יכול היה לצפות על הקוטג', על הקרקע לידו מצא עיתון ישן, והשים עצמו מתעמק בו, כשהוא לא מסיר מבטו מהבית. הגן החל להתרוקן והשעה הייתה שש ועשרים, החל להחשיך, השער הקטן נפתח ונערה כבת שש עשרה יצאה מהבית ופנתה לכיוונו. כאשר חלפה לידו, "טלי? האם את טלי? קרא חרישית כשהוא חש בהולם ליבו.

"כן, מי אתה? איך אתה יודע את שמי? שאלה בהשתוממות.

"אני אבא שלך!" אמר בקול חנוק.

"אתה לא יכול, היה לי אבא והוא מת!" קראה בהתרגשות, מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה.

"אני באמת אביך האמיתי! אמך לקחה אותך ממני לפני אחת עשרה שנים, היית קטנה וכנראה שכחת אותי. אני יכול להבין אותך.

"ידעתי שהוא לא היה אבי, אבל הוא תמיד היה כשהייתי צריכה אותו, ואפוא היית אתה עד היום? מה לא חיפשת אותנו?" שאלה בטרוניה.

"חיפשתי ועוד איך! אבל אמך עשתה הכל שלא אמצא אתכן, את מכירה את אימא שלך, כמה שהיא חריפה. היא עושה כל מה שהיא רוצה. אגב, מה שלומה?"

"היא חולה מאד! יש לה סרטן עם גרורות, אני פוחדת שלא נשאר לה עוד הרבה," אמרה הנערה.

"איזה קשר יש לכן עם הסולומון הזה?" ראיתי שהוא נכנס לביתכם.

"הוא עורך דין שרוצה להתחתן עם אימא למרות המחלה, הוא מספר לכולם שהוא אוהב אותה. אני יודעת שהוא רק רוצה לשים את היד שלו על המיליונים שהוריש לה אבא. גם רינה לא חיבבה במיוחד את הרעיון הזה." ניכר היה, שסולומון לא אהוב עליה במיוחד.

"את מתכוונת לרינה שפירא? השותפה שלו?" שאל מאיר בסקרנות.

 "הו כן! היא לא סבלה אותו, במיוחד אחרי שלקח ממנה את העניינים של אימא. אתה מכיר אותה?" שאלה, "כבר הרבה זמן, היא לא ביקרה אצל אימא, הן היו חברות כל כך טובות!" הוסיפה. נשמע צילצול טלפון סלולרי, היא שלפה אותו מתיקה, ובחוסר סבלנות אמרה, "טוב, טוב תכף אגיע!" וניתקה. "פגשת פעם את רינה?" שאלה.

מאיר הבין שהיא לא יודעת על הרצח, והחליט לשתוק. "כן פגישה קצרה, את בטח לא יודעת, אבל אמך ואני מעולם לא התגרשנו, והיא לא יכולה הייתה להתחתן עם אף אחד, לא עם גנור, ולא עם סולומון."

הנערה נדהמה "הייתי בטוחה שאימא ואבא נשואים,"       

"יש הרבה זוגות שחיים יחד שנים ללא נישואים," אמר, "אני מבקש ממך אל תספרי לאיש מה שאמרתי לך עכשיו, עדיין לא! וגם, אל תזכירי אותי בינתיים!" ולאחר הפסקה קצרה, "אבל אני מאושר שראיתי אותך! שגדלת ונהיית אישה צעירה יפיפייה. עכשיו להתראות חמודה, ושוב אל תסמכי על איש," חזר על בקשתו. אתקשר אלייך בקרוב.

מאיר חזר לדירתו, ובתיבת הדואר שלו מצא הודעה על דבר דואר רשום, שנשלח מתל אביב.

למחרת בבוקר אחרי ליל נדודים, ניגש לסניף הדואר המקומי, בו קיבל מעטפה חומה גדולה שהייתה ממוענת למר מאיר הלפרין, מאת רינה שפירא, ששלחה אותה יום לפני מותה. הוא חזר לביתו, בעזרת סכין מטבח פתח את המעטפה, ומתוכו נשרו שתי מעטפות גדולות ודף נייר שבו היה כתוב: