דלתות / אלכס גל

כיצד התגלגלתי לפרוזדור זה? לא אדע. פרוזדור מוזר הוא לכל הדעות. אין לראות את תחילתו ואת סופו. בקירותיו קרועות אין ספור דלתות. אכן מבעית הוא פרוזדור ריק זה, שקול צעדיי המהדהד בו, מעורב בנשימתי הכבדה ובפעימות ליבי החרד.

עומד אני נבוך בלי דעת אנה אפנה. בוחן את הדלת הסמוכה, דלת עץ פשוטה, ללא כל סימן היכר וללא שלט בדומה אינספור הדלתות בפרוזדור. מאמץ את ליבי, מניח יד חוששת על ידית הנחושת, ואט, אט פותח את הדלת.

שאון עז החריד אותי, והחריש את אוזניי שכבר הסכינו לדממת הפרוזדור, זו הייתה המולה של קריאות צלולות וצורמות של ילדים, וטפיחות כדור על מדרכת הרחוב. מצאתי עצמי כורע על ברכיי בסמוך לקיר ביתי, בחברת שניים מחברי ילדותי, מנסה לקלוע בגולה שבידי בגולה אחרת המונחת במרחק מה. כל ישותי מרוכזת בצורך לקלוע, לנוכח מאמצי רעיי להסיח את דעתי שאכן עלתה בידם. עוד טעמה המר של האכזבה בפי ומצאתי עצמי עומד שוב בפרוזדור מול הדלת שאותה פתחתי או שמא מול דלת אחרת.

פונה אני לאחור ובלא היסוס פותח את הדלת שממול. השעה, שעת ליל מאוחרת, יושב על ספסל בשדרה, חבוק בעוצמה בזרועותיה של נערה, חזה הצעיר צמוד לחזי ושפתיה החמימות נענות ברצון לתנועות שפתיי, בנשיקה רוטטת ארוכה. קווצת שיערה הארוך וצווארון הפרווה של מעילה נוגעים ברוך בלחיי, וידה ארוכת האצבעות מלטפת את עורפי. תחושת האושר הממלאת את כל ישותי, נשכחה זה כבר. אכן, זו הייתה הפעם הראשונה שנשקתי לנערה. עוד טעמה המתוק של הנשיקה על שפתיי, ושוב אני עומד תוהה אל מול הדלתות הסגורות,בלא דעת מה מצפה לי מעברן השני.

אני צועד במעלה או במורדו של הפרוזדור, בוחר בדלת משמאלי. אור יום בוהק מסמא את עיניי, והנה אני ניצב דום על מגרש המסדרים של בסיס הטירונים, שם לב שאני הוא נשוא גערותיו הצעקניות של מפקד המחלקה שלי, מבויש במקצת על זה, שמכל המחלקה, אני הוא שנתפשתי בקלקלה כלשהי, ועונשי יהיה שמירת לילה על עץ האקליפטוס בשולי המגרש. ניצלתי באנחת רווחה מעונש זה, במוצאי את עצמי שוב בפרוזדור.

הדלת הבאה הביאה אותי אל בית החולים בו אושפז אבי. יושב אני מצידה האחת של מיטתו ומצדה השני, אחד האחים בצוות. נשימתו החורקת, החדגונית של אבי חסר ההכרה, מלווה את שיחתנו החרישית. לפתע אני חש שנשימתו נעשית איטית יותר ויותר עד שנעצרת קליל. אני מפנה בבהלה את תשומת ליבו של האח, והוא מזעיק רופא ועוד אחיות. ללא גינונים מיותרים הם דוחפים אותי הצידה ומתחילים בפעולת החייאה נמרצת. אך לשווא, אבי האומלל כבר עייף מהסבל וחש שמגיעה לו המנוחה המיוחלת. בהרגשת יגון אני מתיישב על רצפת הפרוזדור נשען על הקיר שבין שתי דלתות ועוצם את עיניי הצורבות מדמעותיי המלוחות.

איני יודע כמה זמן חלף, אך הנה אני פותח דלת אחרת… שרוע על דיונת חול בלילה בהיר. בשמי קיץ, מכוכבים, צף לו ירח מלא המאיר באור זרחני, כמעט באור יום את גבעות החול הזך, מדרום לבת ים. ידי מתחפרת בהנאה בחול, מגיעה לשכבה הלחה הקרירה. אני שומע לחישות ופרצי צחוק של חבריי מהתנועה. רוגז מעט על ההפרעה, עונה בחוסר רצון על שאלה, וחוזר לד' אמות הרהוריי, כיצד להרשים את הנערה החדשה שהצטרפה לאחרונה לחבורתנו.

כך אני פותח דלתות רבות אקראיות עד הגיעי לקצה הפרוזדור. כאן ניצב שער גדול מעברו אני מוצא עצמי מול פני מציאות חדה ומתגבשת, מול עתיד לא בטוח, הזורם מולי והופך להווה. מקום בו אני צריך להחליט את החלטות, מקום בו אני כלי משחק בידי המקרה ומקום בו נוצרים זיכרונות, ההווה בו אני חי את חיי.

אך מדי פעם, מחשבותיי מחזירות אותי אל אותו פרוזדור, והן נודדות מתקופת חיי האחת לתקופה אחרת ללא כל סדר בין דלתות זכרוני, דלתות פרטיות בהחלט, שהן שלי בלבד, וזר לא יעבור על מפתנן לעולם.