בשוק של בוכרה / אלכס גל

בשוק של בוכרה ראיתי אותה.

חלפתי ליד דוכן עמוס בחפצים שבהתיישנותם הפכו מיותרים. אורך חיי החפץ קובע את תוארו: חדש, מיושן  – כבר לא באופנה. ישן, גרוטאה, אשפה וכמה מאות שנים בכדי לזכות בתואר – חפץ עתיק.  אז בינות למנעולים החלודים הישנים, המסמרים העקומים, הקומקומים המעוכים, והכלים הישנים,  בין כל הגרוטאות ראיתי אותה. נראתה כ"חפץ עתיק!" זו הייתה  מנורת שמן, עם ידית משנהב מגולף, גוף נחושת קלל וחרטום ארוך לפתיל. רק לאחר שהתרחקתי מספר צעדים מהדוכן קלטתי, שלחפץ זה יש איזו משמעות חשובה עבורי. החלטתי שאעשה הכול כדי להשיגו. וכאן החלו תלאותיי.

קראתי לרעייתי שתמתין לי. הייתי בטוח ששמעה אותי, לכן עמדתי לחזור  לדוכן. חסם את דרכי אוזבקי ענק הנושא על כתפו שטיח מגולגל. מאחוריו, תייר עם מצלמה שביקש לצלם את אשתו ליד גבירה מקומית בעלת גבות מחוברות. ניסיתי לעקוף אותם בהמולת השוק  ללא הצלחה. התייר ובת זוגו עזבו ואת מקומם תפס טיפוס אחר עם עגלה עמוסה בירקות. לאחר שעבר, הצלחתי  תוך מירפוק עקשני להגיע לדוכן. ראיתי את המנורה נמסרת לידיו של תייר, כנראה ישראלי מקבוצה אחרת. חשתי קנאה עזה באיש שאחז בה. החלטתי, לא לוותר.

בעוד אני מתבונן בריכוז במנורה שבידיו פניתי אליו:

 "סלח לי, כמה זה עלה לך?"

"למה אתה שואל?" שאל בחשדנות בקול צרוד.

"כי כמה ששילמת אשלם לך על המנורה הזו פי עשרה." אמרתי ללא הרהור שני, ולראשונה הבטתי בפניו. זו הייתה חוויה לא נעימה כלל וכלל. במבט ראשון נראה היה כגבר בן גילי, כלומר, בגיל העמידה המוקדם: מוצק, בגובה בינוני, לבוש חולצת "טי" מפוספסת בקווים אופקיים בכחול לבן, מכנסי ג'ינס ונעלי נייקי. לכאורה, תייר ישראלי רגיל. אולם מבט עיניו הזגוגי שהופנה אליי גזל את האוויר מריאותיי, פשוטו כמשמעו. אור היום הבהיר הועם לגוון סגרירי. פעולת הנשימה חזרה אליי בהשתנקות אדירה ואז, כאשר חזרו עשתונותיי ואור צהריי היום חזר והאיר את השוק, ראיתי כי האיש נעלם והיה כלא היה. אם הייתי מתבקש להכין קלסתרון משטרתי של  פניו, ייראו בו רק עיניים זגוגיות ושאר פניו יישארו נעלמים.

חזרתי והתבוננתי בדוכן החפצים המאובקים והחלודים. במקום בו הייתה מונחת משאת נפשי, נחה לה מנורת שמן מנחושת מלאה ירוקת ושכבת אבק עבה דבוקה אליה. לא טרחתי להושיט ידי אליה. הפניתי גבי אל הדוכן והתחלתי לפסוע ואני עדיין  המום ונפחד מהמפגש עם אותן עיניים. התלוותה לכך הרגשה ברורה כאילו נשדדתי בכוח מחפץ יקר בעל משמעות עלומה.

"היי מיסטר, רק רגע," נשמע מאחוריי קולו החורק של התגרן שתום העין והחבוש כיפה אוזבקית מרובעת.

פניתי אליו וראיתי אותו אוחז במנורה, זאת שמשכה את ליבי לראשונה, "למכירה?"

"כן, היה לפניך איש שרצה לקנות אותה, אבל הוא החזיר אותה ואמר שאתה רוצה אותה יותר." אמר התגרן באנגלית סבירה.

תהיתי אם הבריחו לארוחת הבוקר שלי סם הזיות. הרי לפני מספר שניות ראיתי מנורה מאובקת והנה, היא אחוזה היטב במלוא הדרה בידיו של בעל הדוכן. והמאובקת נעלמה ממקומה על הדוכן. "כן כמה אתה רוצה בשבילה?"

"בשבילך רק עשרה דולר," אמר ועינו ריצדה במבט ערמומי. לפחות כך חשתי.

"חמישה דולר," אמרתי בכדי לא להיות "פראייר," אפילו בעיני עצמי.

"טוב! תן חמישה! וקח את זה!" הפתיע אותי הרוכל בהסכמתו המיידית והמהירות בה רצה להיפטר מהחפץ.

"תעטוף לי  את זה!"

"קח את זה אדון. אין שקיות ניילון. נגמרו. קח את זה אדון," נשמעה תחינה בקולו של הרוכל.

איני יודע מדוע, חשתי שכדאי לי להסס לפני שאטול את המנורה מידו, חשדתי שמזימה לא נעימה מסתתרת מאחרי המשא ומתן מהיר הזה.

"תראה," אמרתי, "יש לך פה שתי חבילות מלאות שקיות ניילון. מה קורה פה? תעטוף לי את זה כבר!" אמרתי מאבד את הסבלנות.

 לא להאמין אך האיש בכה. "אדוני, רחם עלי! קח את זה ממני בלי כסף, בתור מתנה, רק תיקח את זה ממני."

התמלאתי רחמים עליו, אך התעקשתי, "רק תעטוף לי את זה, ואשלם לך עשרה דולר, כמה שביקשת."

"לא צריך כסף!" צעק האיש, "רק תיקח את הדבר המקולל הזה ממני! אני לא יכול יותר!"

"מה אתה לא יכול יותר?" שאלתי כשאני מתחיל להבין שיש כאן איזה "ממבו ג'מבו" מפחיד.

"מיסטר, אני ייתן לך את כל הכסף שלי. מאתיים שלושים ושבע דולר. רק תיקח את זה!" המשיך התגרן בקול בוכים.

"למה אתה רוצה להיפטר מזה?" שאלתי.

הוא לא ענה לי, הוא הביט אל מעבר לכתפי, עיניו נקרעו בבהלה, ואז התמוטט חסר הכרה מאחורי דוכנו. הפניתי ראשי לאחור ראיתי איך גבה של חולצת ה"טי" המפוספסת בקווים אופקיים בכחול לבן נעלמת בתוך הקהל.

כאשר הפניתי חזרה את מבטי אל הרוכל שתום העין ודוכנו, ראיתי להפתעתי שהאיש יושב לו בנחת כמו בתחילה, ובין הגרוטאות שעל דוכנו מנורת שמן מנחושת מלאה ירוקת ושכבת אבק עבה דבוקה אליה. הפניתי גבי אל הדוכן סרקתי את הקהל מחפש את בת זוגי, עד שראיתי אותה במרחק של כשלושה דוכנים ממני, ליד דוכן דומה לזה שלידי, מושיטה את ידה לרוכל שמגיש לה מנורת שמן, עם ידית משנהב מגולף גוף נחושת קלל וחרטום ארוך לפתיל, לא  עטופה!!!

ואני צעקתי בכל כוחי "לא!!!!!"