אגנוס דאי / אלכס גל

צביקה ישב על הכסא שבית החולים המודרני הציע לאורחיו, כסא קשה כיאה לזמנים קשים. הוא ישב רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, פניו לוטים בכפות ידיו כשציפורני ימינו, נעוצים בגבול שבין מצחו לקרחתו המבהיקה. בתנועה בלתי נראית כמעט, נד גופו מצד לצד כלא מאמין לאסון שקרה לו. מולו, במיטת חדר ההתאוששות, שכבה מילי חסרת הכרה. צינורית פלסטיק שקופה הזינה את ידה בנוזל חסר צבע, וצינוריות נוספות סיפקו חמצן לנחיריה המקושטים בנזמים, היו חשופים. שאר גופה חסר התנועה היה מכוסה בסדין. רק מכשירי הנטור מעל ראשה, העידו בצפצוף, תקתוק וקריצה יודעת סוד, שהיא חיה. עיניה היו עצומות למחצה, וכאילו הציצו ביושב מולה בלגלוג מבעד לתחתית ריסיה הארוכים. שערה הקצר, הצבוע ברובו בלונד פלטינה ועליו כתמי צבע סגול וירוק היווה ניגוד לפניה השחומים ובוהק הכר הלבן.

צביקה הזדקף מעט והביט בשמה בראש לוח הטיפולים שתלוי ממרגלות מיטתה. לרגע החליף במוחו את ה–ל' במילי ב-ר' במירי, שמה של רעייתו המנוחה, ונזכר במעמד דומה, ערב מותה.

צביקה הכיר את מירי במקהלה של זיגי. היא הצטרפה למקהלה כשלוש שנים אחריו. היה לה קול אלט נעים שהשתלב יפה עם הטנור הגבוה שלו, ולכן עמד בדרך כלל לצידה בהופעות. זיכרון זה לווה אצלו תמיד בקטע מוסיקלי שזכר מפתיחת המתיאוס פסיון של באך. יצירה שלמדו אז לקראת פסטיבל המוסיקה הכנסייתית באבו-גוש. באותה שנה עורר ביצועה שערורייה מפאת הקטעים האנטישמיים הכלולים בטקסט של היצירה הגדולה הזאת.

מירי הייתה כבת עשרים וחמש, כשהכיר אותה. צעירה ממנו בארבע-עשרה שנים. היא הייתה ספורטאית מבטן ומלידה, כמו הוריה היקים שהטיפו לחיים ספרטניים הן בתזונה הבריאה והן בספורט, שהיה כמעט ערך עליון בחייה. היא הייתה שחקנית טניס מחוננת, ואף נהגה להשכים קום בכל עונות השנה, ולצאת לשחיות ארוכות בים תל אביב. כמעט לא החסירה יום. אהבתה השניה הייתה מוסיקה. היא החלה ללמוד פסנתר באקדמיה למוסיקה, ומאוחר יותר עברה לשירה. הכל הופתעו שמגוף נערי גרום וקטן כמו שלה יצא קול גדול כזה, שניבאו לה שתגיע לרמתה של מריאן אנדרסון או קתלין פרייר. אך אהבתה הגדולה ביותר, אף שלא הראתה זאת, הייתה צביקה.

מירי לא הייתה יפה במיוחד, אך בעלת אישיות כובשת ואופי חזק. היא הייתה פמיניסטית אסרטיבית בעלת לחיצת יד עזה "כמו של גבר," כך טענו מכריה. היא נלחמה למען כל החלכאים והנדכאים בעולם, ובראשם בעלי החיים; התנדבה באגודת צער בעלי חיים ובמד"א. הכל נגע לליבה, והיא נהגה להביע את דעותיה בלהט שסחף את הכל. בעיני מכיריהם נראה היה מוזר, הקשר החזק שנוצר בינה לבין צביקה השקט ובעל הקול הרך.

"סלח לי אדוני, יש עכשיו ביקור רופאים, אז תחכה בבקשה בחוץ," אמרה אחות שנכנסה לחדר וקטעה את הרהוריו.

"הייתי רוצה לדבר עם הרופא," אמר צביקה.

"הוא ייגש אליך אחרי הביקור."

"תודה."

צביקה יצא למסדרון, לא לפני שהעיף עוד מבט מודאג אל המיטה. הוא נעמד ליד חלון גדול באולם ההמתנה, באוזני רוחו שמע את ה"קירייה" מהרקוויאם של מוצרט. הוא השקיף אל העיר מעל לגגות דודי השמש והאנטנות, וראה את הים האפרורי. כה שונה מנוף ילדותו, הרהר לרגע בנוסטלגיה לא אופיינית.

בויירך ופייגה מלכין הגיעו לארץ מאוקראינה בתחילת המאה ועשרים, זוג צעיר ללא ילדים. הם היו בין מקימי המושבה בגליל התחתון; סבלו מקדחת ותנאים קשים כמו כל החלוצים, וגם מגנבות שכניהם הערבים; הקימו דיר כבשים, לול תרנגולות, שדה גדול של אספסת וגינת ירק לצורכי הבית. מתוך שש לידות, נותרו בת בכורה ושלושה בנים,  וצביקה הצעיר שבהם. טבריה הייתה עיר המחוז הגדולה שלהם. תל אביב וחיפה נראו בעיניהם חוץ לארץ. השפות שצביקה שמע בילדותו היו עברית, אידיש, רוסית וערבית. בבליל לשונות זה דיברו הוריו ושכניהם. הוא למד בבית הספר יסודי בקיבוץ סמוך וסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי כדורי בו התמחה בכוורנות, כארבע שנים לאחר מלחמת השחרור.

צביקה חש בצורך למשקה חם, בסמוך לו ניצבה מכונת מטבעות שסיפקה משקאות חמים. צביקה החליק מטבע אל תוך המכונה, נשא את כוס הפלסטיק המלאה שוקו מהביל אל כורסת המתנה פנויה ממבקרים, והתיישב. הוא לגם בזהירות את המשקה החם, כשעיניו נעוצות בדלת חדרה של מילי, מצפה ליציאתם של הרופאים. אחרי זמן מה החל לסקור את המבקרים. בכורסאות ובספה שלידו התמקמה חמולה קולנית ששניים מזאטוטיה התרוצצו והחליקו בעליצות על המרצפות החלקות בעת שהוריהם שווי הנפש התווכחו בקולניות על ההבדלים בין נוירולוגיה לאורולוגיה. באחת מפינות אולם ההמתנה ראה חייל מאובק יושב על הרצפה, שעון אל הקיר, עיניו עצומות, ידו על תרמילו הכבד ועל ברכיו רובה. "מסכן, כנראה הוזעק מהשדה לבן משפחה חולה," הרהר צביקה.

את צביקה גייסו לחיל אויר. החָיִל הצעיר באותם ימים היה זקוק למכונאי מטוסים, וחשבו שיהיה מתאים.  שלחו אותו אחרי הטירונות לבית הספר הטכני בחיפה, שהוקם לאחרונה. וכך, בקורס בן ששה חודשים הפך המומחה לכוורנות למכונאי מטוסים מוסמך. הוא שירת בבסיס חיל אוויר בצפון, וטיפל במטוסים החדישים ביותר בצה"ל של אז, ה"מוסטנגים". צביקה לא אהב מקצוע זה במיוחד, ואף לא הצטיין במלאכתו, אך כיוון שהיה ידידותי וצייתן ומילא אחר כל הפקודות, נחשב לחייל טוב. כשהגיע יום השחרור המיוחל, עזב ללא כל כוונה להתגעגע.

הוא שב למושבה, לבית הוריו ובדיון משפחתי ער, הוחלט להפכו לרועה צאן המשפחה כאשר  העדר מנה אז כמאתיים ראש. הוחלט גם להקים מכוורת, לנצל את ידיעותיו של צביקה בנושא. אחותו התגוררה זה מכבר עם בעלה הרופא בטבריה. הייתה מופיעה לכל דיון משפחתי. לאחיו הנשוי היה כבר משק משלו, שהיה צמוד למשק ההורים, ועדרו מעורב בעדרם. לאחיו השני, היה ראש טוב לעסקים, לכן החל לנהל את התקציב המשפחתי ואת צוות השכירים הקטן שהובא ממושב העולים השכן, שכלל גם את חסן בן השבע עשרה מהשבט הבדואי ששכן על ההר שמול המושבה.

צביקה הבחין בצוות הרופאים היוצא מחדרה של מילי. הוא הניח בחופזה את כוס הפלסטיק הריקה למחצה על השולחן הנמוך ואץ אליהם.

 "סלח לי דוקטור, תגיד לי מה מצבה בבקשה," שאל בקוצר נשימה.

"מי אתה בשבילה?" שאל הרופא הבכיר בעניין.

"אביה, צבי מלכין."

"טוב אדוני, בוא איתי בבקשה," אמר הרופא, והכניס אותו לחדר הרופאים.

"שב בבקשה, רוצה קפה?" שאל והצביע על הקנקן החשמלי המעלה הבל ולצדו עמוד של כוסות קלקר, קרטון חלב וכלים לסוכר וסוכרזית.

"לא תודה, אני לא שותה קפה, ואני מודאג מאד! מה קורה למילי?" שאל בקוצר רוח.

"אתה יודע שהיא ניסתה להתאבד?"

"כן" הנהן צביקה.

"טוב, אז עכשיו יהיה יותר קל להסביר. היא בלעה גלולות שינה רבות מאד, והיה לה דום לב. עשינו לה שטיפת קיבה, ועכשיו אנחנו מחכים שתתעורר, ומקווים שלא נגרם נזק רציני למוחה. דרך אגב, ידעת שהיא בהריון?"

צביקה היה המום, "לא! מה אתה אומר! מה קורה לעובר?"

"בינתיים נראה העובר באולטרסאונד בסדר גמור, אבל אנחנו כרגע דואגים יותר לאימו."

"באיזה חודש היא?" לחש צביקה.

"בערך שביעי," ענה הרופא.

"כמה זמן אתה מעריך שתהייה במצב הזה?" שאל בחשש.

"אין לי מושג, צריך להתאזר בסבלנות רבה מאוד. גם כשהיא תתעורר, אם בכלל, היא תזדקק לתמיכה צמודה, אולי לכל חייה, זה יהיה תיק לא קל, ויקר," ענה הרופא בגילוי לב.

"שרק תתעורר, זאת לא תהיה בעיה, אני מיומן מאוד בטיפול בחולים," אמר צביקה בשקט.

הוא חזר לחדרה של מילי, כיסה בעדינות בסדין את כתפה המקועקעת בפרח כחלחל, שנחשפה בביקור הרופאים. ראשה היה מוטה הצידה, כאילו האזינה לקול כלשהו. "מה את שומעת מילי שלי?" לחש בשקט, רכן לעברה והצמיד את שפתיו למצחה. הזדקף, ורגע ארוך עוד הביט על פניה השלווים. בעייפות גרר את רגליו אל הכסא הלא-נוח, התיישב, ועצם את עיניו הצורבות.

"אשתך חולה מאד! היא הפילה את העובר, וכליותיה לא מתפקדות כמו שצריך," בישר לו הרופא.

"אז מה עושים?" שאל צביקה.

"בעוד יום יומיים נעביר אותה למחלקה הנפרולוגית ושם יוחלט מה לעשות אתה."

"צביקל'ה שלי, אני כל כך מצטערת, אבל אנחנו לא נוותר, ננסה שוב!" לחשה מירי.

"קודם שתהיי בריאה חמודה שלי! זה הכי חשוב לי בחיים."

"אני יודעת שתמיד אהבת ורצית ילדים, ואני אכזבתי אותך, עדיף לך בלעדי," התייפחה.

"אל תדברי שטויות! בכלל לא אכפת לי מילדים! היום אני יודע את זה!" קרא בהתרגשות, "מה שאני רוצה זה אותך. בריאה! ובבית!"

אמה של מירי תרמה לה כליה, וזאת לאחר כשנתיים של דיאליזות, שלוש פעמים בשבוע. הייתה זו אחת מהשתלות הכליה הראשונות והמוצלחות בארץ. אולם מהנערה הבריאה, הספורטיבית, הנמרצת הפכה מירי לאישה יודעת חולי, כי למרות שהפסיקה את הדיאליזות, פעלה הכליה בארבעים אחוזים בלבד מיכולתה, וחשש מתמיד מדחיית השתל ליווה אותה. היא קיבלה תרופות שמנעו דחייה, אך החלישו את חיסונה למחלות. וככל שגופה הצנום נחלש, כן התחזקה בה רוחה האיתנה. היא הגבירה את פעילויותיה בהתנדבות באגודות, בעיקר בתחום הדוברות והניהול. בדירת הקרקע הקטנה שלהם ברמת גן, גידלו בני הזוג שלושה כלבים ושלושה חתולים. ורוב שעות היום נשמעו בה מוסיקה ונביחות.

"אדוני, כדאי לך ללכת הביתה לנוח," אמרה לו אחות שנגעה בכתפו.

הוא לא ענה, הוא שפשף את עיניו, ולא נראה היה שהוא מתכוון לקום.

"תחזור מחר, אין סיכוי שמצבה יורע או יוטב בזמן הקרוב. זה מה שאמר הרופא," ניסתה האחות לשכנעו. " אף אחד לא מחכה לך?" הוסיפה ושאלה.

"אה, כן אני אלך," אמר כשנזכר בכלבו זיק מספר ארבע, שנותר לבד בבית.

הוא נכנס למכוניתו ונסע לביתו ברמת גן. מירי הביטה בו במבטה החשדני, הבוחן כליות ולב, מתוך מסגרת הכסף שניצבה על הטלוויזיה. צביקה לא אהב את התמונה הזאת כי מירי בשעתו לא חיבבה במיוחד את הצלם. הייתה לו תמונה אחרת, טובה יותר, אולם לנוכח מבטה זה, לא מצא כוחות להחליפה. לאחר שהאכיל את זיקי מספר ארבע ונגס בקולרבי שהוציא מהמקרר, הפעיל  את נגן התקליטורים שהשמיע את הסטבת מאדר של פרגולזי, שהיה מוכן במכשיר, והתיישב בכסא נוח שבמרפסת.

שנים רעה את צאן משפחתו על ההרים. חסן, הבדואי הצעיר התלווה אליו בשנה הראשונה. ממנו למד את המלאכה, כיצד להוביל את העדר למרעה, ליילד את הרחלות, להיזהר מנחשי צפע, להגן על הזעמנים, לנגן בחליל בדואי ולדבר ערבית. בימי החורף ובערבים רבים, היה שמרטף אוהב לאחייניו הרבים. באותם ימים הקימו צביקה ואחיו את המכוורת. זה החל בחמש כוורות והגיע בערך לחמישים, ושמו של הדבש יצא למרחקים. הוא זכר שנים אלה בחיבה רבה. יום אחד התכנסה מליאת משפחת מלכין לדיון חשוב שנושאו צביקה – מה יהא בסופו, הוא כבר הגיע לפרקו לפני שנים. את כלתו לא ימצא על ההרים והגבעות סביב למושבה וגם לא בתוכה. ולהלן החלטות המליאה: א. הנ"ל ישכור דירה בתל-אביב. ב. ינסה למצוא את פרנסתו במקצועו הצבאי, דהיינו – מכונאי מטוסים. ג. יצטרף לחוגים בהם יוכל לפגוש כלות אפשריות. על החתום, משפחת מלכין המורחבת.

עקיצת יתוש מכאיבה העירה אותו מהרהוריו, "הם תמיד מחפשים אותי," חשב בעודו מתגרד. מירי אמרה תמיד שהוא כל כך מתוק, וזה מה שהופך אותו לפופולרי אצל היתושים המנוולים האלה. מעניין, הוא עבד שנים רבות כל כך עם דבורים, ומעולם לא עקצו אותו. הוא אהב אותן והן אותו. כנראה חשבו אותו לאחד מהן. הוא נכנס הביתה ומרח את עצמו בחומר דוחה יתושים. החליף את התקליטור במכשיר למגניפיקט של באך חזר עם שמיכה למרפסת, עטף את עצמו, השתרע על כסא הנוח ועצם את עיניו.

כמצוות משפחתו, מצא צביקה חדר שכור ברחוב דיזנגוף בתל אביב, השיג משרה בתעשייה האווירית וכמכונאי במחלקת ניסוי מנועי מטוסים. מאחר שהיה חובב מוסיקה נלהב, הצטרף לאחר מספר חודשים למקהלתו של זיגי אופנהיים זה כבר ידוע. היה זה הרכב שנועד להופעות ספורות בשנה, שגולת הכותרת שלהן הייתה הקונצרטים שנערכו במסגרת פסטיבל אבו גוש. מלבד זאת לקח שיעורים פרטיים בנגינה על חליל צד. הוא בחר בכלי זה כהמשך לשליטתו בחליל הרועים הבדואי.

צביקה נחשב לתמהוני בין חבריו החדשים במפעל. טוב ליבו ותמימותו הרבה היו שם דבר. הם כינו אותו כבש, או שה תמים. ברבות הימים כשגילו שהוא שר במקהלה, כינו אותו, אגנוס  דאי.[1]  בהסעת העובדים למפעל וחזרה, הביטו בו חבריו לקו בתחילה בהשתוממות ובלגלוג קל, כשהיה פותח חוברת תווים ושר לעצמו את הקטעים אותם למד בחזרות המקהלה. הוא כלל לא היה מודע למוזרותו בעיני הזולת.

 אכן היה תמים, הוא לא העלה על דעתו שהבריות, אין תוכם כברם, ושאין לתת אימון בכל אדם. ברבות השנים התחוור לו הדבר, אך זה לא פגע באופיו הפייסני והנוח, והחיוך הלבבי האיר את דמותו הלא-מרשימה. תמיד התעניין בחבריו, ביקר אצלם במחלתם בשמחותיהם, ובשיחה אתם היה מוסיף ליטוף אוהד. היו שריננו עליו ברשעות וטענו שהוא הומו, אך לא, הוא היה סתם אדם טוב ואוזן אוהדת.

צינת הערב העירה אותו למרות השמיכה שהיה עטוף בה. החושך שרר סביב ומערכת הסטריאו פסקה לנגן זה מכבר. רועד, נכנס הביתה, הגיף את דלת המרפסת ושכב לישון במיטתו.

עם שחר התעורר צביקה כהרגלו ליום חדש. שלא כהרגלו התעורר הפעם בליווי סחרחורת מטרידה, וכל גופו דאב משרירים מכווצים. פעולותיו בבוקר זה היו איטיות יותר ומבולבלות. הוא ניגש למטבח, שפת את הקומקום, ופנה לחדר הרחצה. זה היה בוקר גרוע. הוא נחתך בגילוח, וקילוח הדם התעקש לנבוע בעקשנות למרות שהדביק עליו מספר שכבות של פיסות נייר טואלט. הספל המיוחד של מירי נשמט ושבריו התפזרו על רצפת המטבח, ורגלו נחבטה בפינת התנור. יום שהתחיל רע. הוא שתה את כוס תה הצמחים שלו, שלק ביצה אורגנית שלוש דקות בדיוק, פרס שתי פרוסות לחם אורגני ושטף היטב שני גזרים, גם הם אורגניים, איך לא. זיק מספר ארבע קיבל את מנתו היומית, ושוב נעזב לרוב היום.

כארבע שנים פעלה הכליה בגופה של מירי, אך איכות תפקודה ירדה מיום ליום עד שפסקה, ומירי נאלצה לעבור שוב ניתוח, הפעם להוצאת הכליה המאכזבת. וכך שבה לשגרת הדיאליזות. ושוב שלוש פעמים בשבוע, ליל דיאליזה בבית החולים. יום אחד, התאפשר להם לשכור מכונת דיאליזה ולהביאה לביתם. צביקה עבר קורס מזורז בתפעולה ואחזקתה. כל אותו הזמן המשיך לעבוד בתעשייה האווירית באותו תפקיד. לא היו לו שום שאיפות התקדמות. למירי אזלו אט, אט כוחות הנפש הגדולים, והיא הפסיקה את פעילויותיה ההתנדבותיות, ולאחר שזיגי הלך לעולמו, בני הזוג לא חיפשו מקהלה אחרת. הם נסגרו בדלת אמותיהם, עד לגסיסתה הארוכה, ומותה שהביא קץ על סבלה הממושך. בשנים אחרונות אלה סעד אותה צביקה בנאמנות ובאהבה אין קץ. נשא אותה על כפיים, רחץ, האכיל אותה וטיפל בה במיומנות של אחות רחמנייה, למרות התפרצויות הזעם האדירות שהתישו אותה. רק הוא ידע כיצד להרגיע אותה, הוא עשה זאת בלטיפות, במילים רכות ובמוסיקה. מלותיה האחרונות בבית החולים היו רק, "צביקל'ה שלי."

ושוב הוא מול מיטתה של מילי בת חסותו, מביט בפניה השלווים, ובעניין מחודש בגבעה הקטנה שצמחה ממרכז גופה המכוסה בסדין הלבן. בניגוד לשקט הלא אופייני של מילי, המשיכו מכשירי הניטור בפעילותם הקדחתנית.

לאחר שלטפה את ליידי וזיק מספר שלוש ללא כל חשש, סקרה מילי את הדירה, דבר לא נעלם מעיניה. דומה הייתה לחתולת אשפתות, שתרה אחרי כל מידע לתועלתה.

"זאת הייתה אשתך?" שאלה מילי בהצביעה על  תמונת מירי.

"כן, מילי."

"מה קרה לה?"

"היא מתה לפני כמה שנים ממחלת כליות קשה."

"לא היו לכם ילדים?" המשיכה לשאול.

"לא, מילי," ענה בעצב.

"אתה אהבת אותה נורא גם בלי שיהיה לכם ילדים," קשה היה להבחין אם זו שאלה או קביעת עובדה.

"כן, אהבתי אותה נורא," ענה לה בסגנונה. הוא הופתע מדקות הבחנתה של הנערה הצעירה, "כן אהבתי אותה נורא," חזר בליווי אנחה כבדה.

מילי חשה אליו וחיבקה אותו בעוצמה, "מסכן שלי! אני אייה הבת שלך!" לחשה לו בקולה הבוגר. "אני לא יעשה לך צרות, אני מבטיחה," אמרה בשפתה העילגת.

"סלח לי מר מלכין," נגעה האחות בכתפו. "בעוד רבע שעה בערך יתפנה הרופא לדבר אתך."

"תודה," ענה, וחזר להרהוריו.

צביקה פגש לראשונה במילי במסגרת שיעורי המוסיקה שהעביר בהתנדבות במתנ"ס של אחת משכונות המצוקה שבעיר. נערה שחומה זו כבת שלוש עשרה, בעלת עיניים זריזות, עזות מבע, ולשון זריזה לא פחות עמוסה בגידופים וניבולי פה. אביה הנרקומן נפטר ממנה מופרזת של סמים, ואימה שהתפרנסה מהמקצוע העתיק, זנחה את שני ילדיה הקטנים והותירה אותם להשגחתה של מילי בתה הבכורה. לבסוף, הופרדו הילדים ופוזרו בין משפחות אומנות, ומילי נדדה חדשות לבקרים ממשפחה למשפחה. כשהגיעה מילי לשיעוריו של צביקה, הוקסמה כליל מהמוסיקה הקלאסית שהשמיע וסיפר עליה. יחסו העדין של צביקה כבש את ליבה. בהעזה אופיינית פנתה למחלקת הסעד שטיפלה בענייניה, ודרשה בתקיפות לעבור לביתו של צביקה האלמן והגמלאי הקשיש, עוד לפני ששאלה את פיו. היא כבר ידעה שיסכים. לאחר סיבוכים פרוצדורליים רבים, הועברה הנערה לחזקתו, לפנים משורת הדין, אף על פי שלא התאים לקריטריונים של משפחה אומנת. צביקה למד לחבב את הנערה שנראתה לו בתחילה כחייזרית. היא הכניסה אור וטעם חדש לחייו, וחיה בביתו כמו חיית בר מבויתת למחצה. רוב הזמן נראה היה שהצליח לאלפה. היא קמה מדי יום לבית הספר, ואף הצטיינה בלימודיה. מדי פעם הייתה נעלמת לימים, אך תמיד שבה אליו, מחבקת אותו בחום. מעולם לא סיפרה לו היכן הייתה. לבסוף נודע לו במקרה שהיא ביקרה את אחיה. הישגיה בתיכון היו מרשימים. בתחילת כיתה י"ב, נעלמה שוב הנערה, כאילו פצתה האדמה את פיה, ובלעה אותה. חיפושי המשטרה והתמונות שפורסמו בעיתונים ובטלוויזיה עלו בתוהו. צביקה היה עטוף צער, והאשים את עצמו על שלא היה לה אבא מספיק טוב. שישה חודשים מאוחר יותר הודיעו לו להוותו מהמשטרה על מציאתה ומצבה הלא ברור.

"מה סיכוייה לעתיד?" שאל את הרופא שהתפנה אליו.

"בבדיקות, נתגלה במוחה נזק מובהק. היא כנראה לא תשוב לעולם לחיים נורמליים."

ולשאלתו על סיכויי העובר, ענה, "עושה רושם כרגע, שהעובר מתפתח בצורה נורמלית למרות מצבה."

"האם לא יגרם לעובר נזק מחוסר תנועה?" שאל

"אנחנו נעשה לה פיזיותרפיה מדי יום ונעקוב באולטרסאונד אחרי מצבו. אם יקלע למצוקה, תמיד נוכל להוציא אותו מוקדם יותר בניתוח קיסרי," ענה הרופא. "אנחנו נהיה עם אצבע על הדופק," הוסיף והבטיח.

"תודה!" אמר וחזר לחדרה של מילי.

"טוב," לחש צביקה לעצמו, "אחרי הכל, יהיה לי סוף, סוף טלה משלי לטפל בו." והביט בעגמת נפש בפניה השלווים של האם הצעירה.

---