ניחום אבלים / אלכס גל

הפלדלת בכניסה לדירה מתחככת עם הרצפה עם כל פתיחה או סגירה שלה. כל היום, מנחמים נכנסים ויוצאים, הבעת השתתפות על הפנים, מצטופפים מול הספה וכמו קדים אל היושבים בה מנשקים או לוחצים כף.

"משתתפים בצערכם," ממלמל האחד.

"שלא תדעו עוד צער," אומרת האחרת.

"שהמקום ינחם אתכם," אומר בעל הכיפה שנישק את המזוזה.

מתיישבים בכיסאות הפנויים לאורך קירות חדר המגורים, רוכנים אל השולחן הסלוני שבתווך, מוזגים ספרייט לכוס פלסטיק ונוגסים בבייגלה בכובד ראש. אלבום התמונות עובר מיד ליד ובסקרנות אדיבה מעבירים את הדפים בזה אחר זה תוך הערות חרישיות על התקופה שבה צולמו התמונות ומי המצולם. מדי פעם נשמעת אנחה. ושיחות מתפתחות.

"כן, הוא היה כל כך טוב ומתחשב," הערה אחת.

"לא היו לא אויבים! כולם חיבבו אותו!" הערה אחרת.

"וכמה היה מוכשר!"

"אתה יודע? אני מכיר אותו כבר יותר משלושים שנה, עבדנו ב…"

"שמעתי לפני כמה ימים שגם משה ינקו נפטר באמריקה," אומרת מישהי.

"כן, כבר לפני חצי שנה, מסרטן, אוי כמה סבל המסכן, הכסף שהיה לו, לא הציל אותו," עונה לה בת שיחה.

מדי פעם נראה גם חיוך מאופק שמתחלף בזריזות להבעת רצינות. מכיוון הספה נשמעת לעתים התייפחות קצרה שמלווה בקולות ניחומים כבושים. מבטי הנוכחים מופנים בהשתתפות אל מקור היגון.

בפינת החדר מדבר מישהו בטלפון בהתרגשות אך בקול מהוסה מכסה את הפומית בידו.

מהמטבח נשמעת נקישת כלים קדחתנית של שטיפת כלים. אישה אחת יוצאת משם עם מגשים עמוסים בורקסים טריים ועוגות, וחוזרת עם כלים מלוכלכים וכוסות פלסטיק משומשות. אחרת מציעה קפה לאורחים.

בעל הכיפה שנכנס מקודם תופש יוזמה, מתרומם לפתע מונה באצבעו את ראשי הגברים. "זו מצווה גדולה להתפלל בבית אבלים!" מכריז, "אביא עוד שניים מהשכנים להשלים את המניין לתפילת הערבית! ותסלקו בבקשה את הכלבה מהסלון, היא טמאה!" מוסיף האיש בתעוב כשהוא פוסע לאיטו אל דלת הכניסה.

הרעיון מתקבל על דעת הנוכחים ברגשות מעורבים, ועל דעתי, בסלידה. אני סוקר את חדר המגורים ורואה את דיוקני על השידה בתמונה ממוסגרת מעוטרת בסרט שחור מביט בבעל הכיפה בחוסר אונים!