בריאה / אלכס גל

אני בראתי את השמיים והארץ! תליתי את המאורות ברקיע, הרימותי תלים, גבעות והרים. שיקעתי שפלות, עמקים ויישרתי מישורים. הזרמתי נהרות, נחלים ופלגים, הצפתי ביצות, מלחות ואגמים. קבעתי ימות, ימים ואוקיינוסים. הצמחתי שדות, חורשות, סוואנות ויערות, ומנעתי צמיחתם במדבריות. פיזרתי מיליארדי מיליארדים של יצורים על פני האדמה. הקמתי כפרים, ערים וארצות, עוררתי מלחמות והשבתי שלום. עשיתי היסטוריה ואת כל "אלה תולדות".

בראתי את תיאוריות המפץ הגדול, היקום המתפשט או המתכווץ, את האטומים, את הקוורקים, את משפט פיתגורס ואת חוקיו של ניוטון. לכבודם, בראתי את חוקי הטבע, וגם את האנשים החכמים שינסו ללא הצלחה יתרה להסבירם לי.

בראתי את הוריי והוריהם עד לדור ראשון ואת המעביד המתעמר בי. יחד איתם נבראו אלה ששונאים, אותי, אוהבים אותי, מעריכים אותי או מזלזלים בי ואלה ששמותיהם ממלאים את ספרי הטלפונים ושאינם מכירים אותי כלל.

            בראתי את חולשותיי, בריאותי ומחלותיי, בראתי את אסונותיי, שמחותיי ויחד עימם את הזיכרון והשכחה.

בראתי את עוניי ועושרי, וזה לצד זה, נדיבות וקמצנות. בוגדנות ונאמנות, יושר ורמאות ועוד כהנה וכהנה תכונות טובות ורעות כיד בריאתי הטובה עלי.

בראתי אלילים רבים, את מריה אם האלוהים, את האלוהים שלנו, את אללה שלהם ובודהא וקרישנה ובתוספת כיד המלך, עוד אינספור אמונות תפלות ממוסדות ולא-ממוסדות, לכל דורש.

כל זאת בראתי חדשות לבקרים עם פקיחת עיניי בבוקר זיו או בבוקר סגריר. כל בריאתי זו, נמוגה עם לילה, כארמון חול שבנה ילד על שפת הים ושהגלים מציפים אותו ומותירים אחריהם גבשושית חול חסרת צורה ולחה על שפת ים, שאף הוא נברא בדמיוני.