חבר ילדות / אלכס גל

לפני מספר חודשים, באה בתנו היחידה הילה, והכריזה, “אמאלה, ואבאלה, התחלתי לצאת עם בחור נהדר, הקשר שלנו סבבה! ואנחנו אוהבים נורא.” ולדבריה, הקשר הזה הוא הכי רציני מבין השורה המכובדת של החברים הרציניים הקודמים. טוב, האמנתי לה, ככלות הכול, בגיל עשרים ושש, יכולה הבת אכן להיקלע לקשר רציני כזה. אז ברכנו אותה על האושר הגדול שנפל בחלקה והמשכנו בשגרת חיינו, במעקב די רופף אחרי הרפתקת האהבה החדשה הזאת.

בשבוע שעבר, הודיעו לנו הילה בהציגה את ה”קוואלייר” שלה, בחגיגיות, “אמא, אבא, זהו יריב, ואנחנו הולכים להתחתן!” היינו מעט המומים, שמחנו בשמחתה, חיבקנו ונישקנו את הבת, רעייתי גם נישקה את חתננו לעתיד ואני לחצתי את ידו בחום ובמבוכה קלה.

לאחר ששכחה מעט ההתרגשות אמר הבחור, שאביו מכיר אותי מילדותי בגבעת עליה יפו, ושהוא סיפר לו שלמדנו באותו מחזור ובית ספר יסודי. זה הפתיע אותי, מפני שלא זכרתי כל מימון  בכיתה שלנו. לא היה לי נעים להודות שאיני זוכר אותו, ובהפתעה מעושה קראתי, “אה איזה יופי! כן, אני זוכר את מימון,” שברתי לעצמי את הראש ולא זכרתי,  “בטח שאני זוכר!” הוספתי ושאלתי, “מה שלומו?” את המשך הערב אני לא זוכר בבירור, רק זאת שרציתי שילכו כבר, ואוכל להביט בתמונת המחזור, אם אמצא אותה בכלל.

מצאתי את התמונה בעלייה, אכן היו רק שתי כיתות ח’ במחזור שלנו. בכיתתנו לא מצאתי אותו, אולם בכיתה השנייה באמת ראיתי אותו. כן, חיים מימון, כן אני זוכר! עם הגבות המחוברות, נדמה לי שהיה ספורטאי לא רע, אבל איני בטוח בכך. תראו דבר מוזר! גרנו באותה שכונה, אך הוא היה חבר בחבורה שהייתה יריבה לחבורתנו. למדנו באותו בית ספר, רק בכיתות שונות, עכשיו גם נזכרתי! למדנו גם באותו תיכון , שוב במגמות שונות. פנינו לתנועות נוער שונות בשכונה, ובבוא הזמן, הלכנו יחד לטירונות באותו מחזור, אך למחלקות שונות. הגענו לחיל אויר, לאותו בסיס! אני כמכונאי בטייסת אחת והוא בתור איש חימוש בטייסת אחרת. ולא דיברנו מעולם, מטוב עד רע! כאן נפרדו דרכינו סופית מבלי שאף נרגיש בכך, ולא התראינו יותר.

בפגישות המחזור של בוגרי כיתתנו מבית הספר היסודי, היינו גאים בכיתתנו, יצאו מתוכנו, מנכ”לים, קצינים בכירים, מדענים ומהנדסים, לעומת זאת, במידה רבה מאד של המעטה, נראתה הכיתה השנייה, ככיתה של פחות מוצלחים, שיצאו מהם בעיקר בעלי צווארון כחול, לא שהיו ראויים לבוז חלילה, הייתה כאן, מידה לא מעטה של התנשאות מצדנו.

ואז הזמינו אותנו אל ביתם של המחותנים לעתיד, וזאת בשכונתנו הישנה, שרובה ככולה מיושבת כיום בערביי יפו שחזרו אליה, ושחזותה חזרה להיות כפי שהייתה בילדותי. המארח קיבל את פנינו בפנים קורנות, במסגרת הגבות המחוברות, ובלחיצת יד חגיגית. הוא עטה גלבייה ותרבוש מרוקאיים מסורתיים, מושיט לנו מנחה של פת לחם במלח, בשער מעונו, שהיה פעם כפי שזכור לי, ביתו של אפנדי נשוא פנים, אך היום ביתו של כבוד השופט המחוזי מר חיים מימון.