הסעת עובדים / אלכס גל

אני אוהב את שעות הבוקר המוקדמות טרם שחר, אני צועד לאורך הרחוב הריק והשקט אל תחנת האיסוף של הסעת עובדי המפעל.

בדרך כלל אני מגיע ראשון אל התחנה וזאת בדיוק בשעה שש. איך אני יודע זאת? מכיוון שבדיוק בשעה זאת, מתחילה מהדורת החדשות ברדיו האוזניות המורכב על ראשי. תוך ההאזנה לחדשות, אני נשען על חומת האבן הנמוכה ליד שער החצר של הבית הקטן, והנה מגיעים חבריי הקבועים לתחנה. הראשון, אברם, נמוך, מוצק. הוא בולם באחת את הליכתו הנמרצת בסמוך אלי, ומניד קצרות בראשו העגול. הוא ניצב ללא נוע, בידו שקית ניילון מלאה בתוכן לא ברור, עם שקית מלאה זהה חוזר הוא בדרך כלל לביתו בסוף יום העבודה. מעבר לרחוב מול מעבר החצייה מגיע ראובן עם תרמילו על כתפו. הוא מסיים את הקפה מכוס הפלסטיק הלבנה שהביא איתו, וזורק אותה לפח אשפה. לפני חציית הרחוב, הוא נעצר ומתחיל בדבקות בתרגילי חילוץ עצמות. הוא פותח בהנעת האגן לפנים ולאחור שלוש פעמים ולאחר מכן שלוש פעמים לצדדים ואז, מרוצה מעצמו הוא יורד למעבר החצייה, וצועד לקראתנו. בכובד ראש קד לנו קלות, ומדליק סיגריה. אברם, מתעלם ממנו. הוא כהרגלו, לא מאמין לאיש. “כולם מושחתים, כולם גנבים, ובכלל, זאת מדינה מסריחה” כך הוא נוהג לומר בהבעת גועל. פעם שאלתי אותו למה הוא מתכוון, אז הוא ענה לי בליווי תנועת ביטול, “תעזוב, כולם נבלות” אמר ולא הוסיף דבר.

ואז מופיע בנעלי סניקרס לבנות עם מחזירי אור, בצעדים חרישיים, יקוב. ראשו הקרח מבהיק באור השחר העולה, ובמאור פנים מברך את כולנו בבוקר טוב קולני ומכבד כל אחד מאתנו בלחיצת יד אמיצה. אני רואה את הבעת הבוז התהומית על שפתיו של אברם, אשר תוך ניגוב קדחתני של כף ידו במכנסיו, מפנה את גבו אלינו בהפגנתיות. ממעלה הרחוב מגיע שאול בהליכת ה”לא איכפת לי” האיטית שלו. עובר ליד חלונות הראווה מביט בהם בהסתייגות, הוא נעצר במרחק מה מאתנו ומביט בהבעה משועממת לכיוון השמיים. אחריו, מגיעים בהליכה נמרצת, פאבליק עם תיק העור המיושן שלו ומוניה המזוקן. הם נעצרים במרחק מה, כשהם משיחים זה עם זה בקדחתנות, בשפתם הרוסית. יקוב אץ אליהם ללחוץ את ידיהם.

לבסוף, מגיע בהתגנבות, זאב הצנום עם כובע הקסקט המיושן שלו, מניח את תיקו הבלוי, הפתוח ליד עמוד התחנה, ופותח בתרגילי טאי-צ’י. אני אדם ידידותי בדרך כלל, אך מתעלם מכולם מחוסר חשק לשוחח בשעת בוקר מוקדמת זו. מכשיר הרדיו שעלי, משמש לי מחסום בפני הזולת.

לבסוף מגיע האוטובוס הריק למחצה. כולנו מסתערים עליו, צובאים ליד הפתח ובדחיפות חסרות סבלנות מתמרפקים פנימה. אני מתיישב במקומי הקבוע, בספסל הימני הלפני אחרון ליד החלון, מקווה שלא יתיישבו לידי בהמשך הדרך. שני מושבים לפני יושבים שניים, עיתוני הספורט בידיהם, ומתווכחים בלהט בקולי קולות על ענייני כדורגל. שכניהם מהסים אותם לזמן קצר בלבד, עד שהויכוח מתלהט שוב. תמיד שאלתי את עצמי מה יש בכלל להתווכח על כדורגל. הגעתי למסקנה, שכנראה אפשר להתווכח על כל נושא, אפילו על מזג האוויר באלסקה.

האוטובוס ממשיך בדרכו עוצר בתחנות האיסוף, ועולים אנשים נוספים. המושב שלידי פנוי עדיין ואני מקווה מאד שיישאר כך. הנה כי כן, הגענו לתחנת האיסוף האחרונה, ועולים ארבעה. השלישי שבהם – בוריס עם עיתון “הארץ” תחת בית שחיו, פוסע לאורך האוטובוס באיטיות לכיווני, ואני מתפלל חרישית שלא יגיע אלי. יש בדרכו מקומות ישיבה פנויים אך הם ליד החלון, ואז הוא מחליט. הוא ניגש אלי, מברך אותי בבוקר טוב מדיף ריח סיגריות, את תיקו מניח על הרצפה ומתיישב לידי באנחת רווחה. פותח את עיתונו תוך כדי תקיעת מרפק בצלעותיי, ולאחר דקה, מתחיל לגרגר כמו חתול. לא חולפות שתי דקות נוספות, וראשו נשמט על כתפי, ונחרה קצובה פורצת מפיו הפעור. אני מנער את כתפי, ראשו מזדקף מביט סביבו בעיניים מזוגגות לזמן קצר, והפעם הוא נופל קדימה, מצחו נחבט במסעד המושב שלפניו. הוא מזדקף בהבעה מבוהלת משפשף את מצחו, מיישר את משקפיו ומתכופף להרים את עיתונו שנפל. שוב פותח אותו תוך חבטה נוספת בצלעותיי, בעניין מחודש בעיתונו, וחוזר להניע את שפתיו לגרגר, ואף מפנה את תשומת לבי לכותרת כלשהי על ערפאת. אני נד בראשי בהשתתפות, ומיד מפנה מבטי אל החלון. לא חולפת דקה ובוריס נרדם שוב כשראשו על כתפי. הפעם אני מניח לו עד סוף הנסיעה. אני כמובן יורד אחרון, כשמרחוק אני רואה את גבו של אברם הדוהר להדפיס את שעון הנוכחות להרוויח עוד דקה רווחית מן ההפקר. באנחת רווחה לסיום הנסיעה הזאת, אני מתמתח ופוסע לי לעבודת יומי.

יום העבודה חולף, אני מגיע אל האוטובוס כשהוא עדיין די ריק. מתיישב במקום הקבוע שלי, מאזין לקול המוסיקה ברדיו שלי. תיקי במושב שלצדי, שירתיע את זה שירצה לשבת לידי. אברם מגיע כרוח סערה, הפעם, שתי שקיות ניילון מלאות בידיו, ומתיישב בספסל האחרון משמאל. ראובן עם תרמילו, מתיישב שני ספסלים לפני, סוגר את הוילון ומניח עליו את ראשו ועוצם עיניו. במושב משמאל יושב מוניה, מחכה לרעו פאבליק. האוטובוס מתמלא, ואני עדיין לבד על מושבי, ויש עדיין מספר מקומות פנויים בסביבתי. אני יודע שרפאל עוד לא הגיע. הוא תמיד מגיע בשניה האחרונה. רפאל בעל הכיפה הסרוגה החומה, הוא בחור די שמן, תמיד עם מעיל דובון צבאי ירקרק, לחיים אדומות מלוהטות מחום ממאמצי ההליכה האיטית שלו.

נהג האוטובוס מניע את המנוע ומתחיל בנסיעה, אנחת הרווחה שלי נבלמת יחד עם האוטובוס. הדלת נפתחת ומי נכנס? כמובן, רפאל. הוא צועד במעבר לאט, לאט, יודע ודאי מה זה עושה לי. אני משים עצמי בוחן את הנוף בחוץ. ריח זיעתו מגיע אל אפי לפניו. את אשר יגורתי בא לי! משמניו לוחצים אותי אל קיר הרכב, וככה, מעוך מיוזע וסחוט, אני מגיע אל תחנתי, ורק אחרי שהאוטובוס נעצר לחלוטין והדלתות נפתחות, מואיל רפאל לקום ולפנות לי את היציאה. ושוב אני יורד אחרון, מובס ומותש, וכל חברי תחנתי נעלמו זה כבר כל אחד לביתו.