חופשה / אלכס גל

בעקבות חודשים אינטנסיביים בעבודה ובמשפחתנו שהתרחבה בנכדה, יצאנו חדווה ואני לחופשה של מספר ימים במלון פאר על שפת ים המלח. קיבלנו סוויטה מהודרת בקומה השמינית עם נוף מרהיב הנשקף מזרחה מעבר למקפא הכחול המנוקד בנקודות מלח לבנות, אל הרי מואב.

לאחר מנוחה עצלה של אחר הצהריים, התקלחנו וירדנו ללובי כמחצית השעה לפני ארוחת הערב. נגשתי לדוכן הקבלה, נטלתי עלונים ודפים מודפסים של המלון, בהם ניתן היה לבחור בפעילויות שונות שהנהלת המלון הציעה. פנינו אל הכורסאות העמוקות בפינות המעוצבות של האולם. מלצרית נחמדה הגישה לנו על השולחן הסלוני הנמוך שממולנו, יין בגביעי בדולח גבוהי רגל. ישבנו בניחותא לוגמים מדי פעם מהיין, דנים בתוכניותינו לימים הקרובים וצופים באנשים היוצאים מהמעליות לבושים בהידור כמונו, מצפים לסעודת הערב.

זוג בערך בני גילנו התקרבו אל שולחננו, היא, עגלגלה עמוסת תכשיטי זהב כבדים, חנוטה בשמלת ערב וורודה מדיפה ניחוח כבד של בושם וורדים, הוא צנום, גבוה ומכופף מעט בחליפה כהה, חולצה וורודה ועניבה צבעונית המשלימה את זוגיותם. האישה חייכה אלינו בלבביות.

"סילחו לנו, האם הכורסאות האלה פנויות?" שאלה באינפוף מה, כשהיא מצביעה על הכורסאות שמעבר לשולחן הסלוני.

"כן," עניתי.

"תודה!" אמרה בטון לבבי, והזוג התיישב, האישה מול חדווה ובעלה מולי.

ניכר היה שהאישה היא הדוברת העיקרית, "שמי פסיה, וזה בעלי יוסף קנטור," אמרה. "יש לנו חנות גלנטריה ברחוב יפו בירושלים," נידבה פסיה פיסת אינפורמציה חשובה. בעלה יוסף, רק נד קלות בראשו לאישור.

רעייתי ענתה לה במאור פנים, "נעים מאד, אנחנו חדווה ושלומיק אופק."

"כמו בסידרה הישנה ההיא בטלוויזיה? מה, גם אתם יוצאי קיבוץ?" שאלה בהתפעלות פסיה.

"רק אני", חייכה חדווה.

"ובעלך?"

"סתם עירוני מתל אביב,"

אני לא הייתי מאושר ביותר מהקרבה המיידית הזאת.

"אני דור שביעי במאה שערים, התפקרתי קצת כשהכרתי את יוסף, אז הוא עוד היה דתי מאד," היא גיחכה כמגלה סוד, " הוא…" הוסיפה בלחש עז, "ניצול שואה שהגיע בתור ילד קטן ארצה, היום אנחנו רק מסורתיים. יש לנו שישה ילדים ושמונה נכדים," והיא המשיכה כמעיין המתגבר לספר בגאווה על צאצאיה, ואף הוציאה מתיקה אקורדיון של עשרות תמונות, והציגה אותם לחדווה שציקצקה בהתפעלות. יוסף נראה שווה נפש לפטפוטי רעייתו הוורודה.

חדווה, האנתרופולוגית החובבת לעת מצוא, רמזה לי לעורר את יוסף לשיחה, היא לא עשתה לי הנחות

צייתתי בחוסר רצון "מה דעתך? האם שר האוצר יצליח בתוכניות ההפרטה במשק?" זה היה הדבר הראשון שעלה על דעתי לשאול, אף  שנושא זה לא היה כלל בראש מעייני.

לאחר חשיבה מאומצת כשגבותיו השעירות שמעל עיניו השקועות, מקפצות מעלה מטה, משך יוסף בכתפיו והבעת "מה אני בכלל יודע?" עלתה על פניו הארוכים שהתארכו עוד יותר.

"מה אתה חושב? האם תהיה בסוף ממשלת אחדות לאומית?" המשכתי לנסות לדובב אותו.

הוא חזר על אותן הבעות מתשובתו הקודמת, הפעם בתוספת תנועות יד להדגשת חוסר התמצאותו בנושא.

המשכתי לנסות, "מה אתה מוכר בחנות שלך, רוכסנים וכפתורים?"

"כן, כפתורים יש לי המון סוגים… אין לי מתחרים בשטח… יש לי כפתורים שלא תמצא בשום מקום אחר… כל מאה שערים קונה אצלי ורק אצלי… יש לי  סרטים צבעוניים, חרוזים, מחטים, כלי גזירה טבעות לוילונות…"

"יוסף!" חתך קולה את שטף דבריו, "תעזור לי לקום, אנחנו הולכים לאכול!" פקדה.

נכנסנו לחדר האוכל, אחד המלצרים הדריך אותנו לשולחן של ארבעה,

"שב כאן, שמור על התיקים שלנו עד שנחזור מהמזנון!" פקדה פסיה על בעלה הצייתן.

"שלומיק, תשאר  איתו," פקדה גם רעייתי עלי.

"אין צורך, לא יקרה שום אסון, מספיק רק שומר אחד," פסקה פסיה. "לך, לך למזנון," אמרה לי.

חזרנו לשולחן אם צלחות עמוסות במזון. יוסף קם על רגליו ולפני שהלך, הדריכה אותו פסיה מה לקחת.

"קח רק רבע עוף ותפוחי אדמה אפויים ושום דבר אחר! אתה זוכר שאתה צריך להזהר." אמרה, והחלה לטעום בהנאה מעושר המטעמים המגובבים על צלחתה. "אם לא אני, הוא לא היה חי היום, הוא כמו ילד קטן, אני צריכה לשמור על הדיאטה שלו," העירה באנחה כבדה לאחר שהלך.

אחרי הסעודה חזרנו ללובי, ושם הודרכנו על ידי עובדי המלון לאחד האולמות בו התקיימה הופעת להקת הבידור של המלון, שהייתה די טובה, ולסיום, תזמורת ריקודים שידידנו החדשים, הזוג קנטור נמנע ממנה, "אנחנו לא רוקדים, כי אנחנו עדיין בשנת אבל על אבי עליו השלום, ובכלל, אנחנו גם עייפים נורא," אמרה פסיה. "ניפגש מחר, ליל מנוחה!" הוסיפה בחן.

השקמנו קום לטיול ג'יפים באיזור וב"מערת הקמח" שהנהלת המלון הציעה לאורחים. לא פגשנו בידידינו הקנטורים, וחזרנו למלון לקראת ארוחת הצהריים.

ברגשות מעורבים ראינו את בני הזוג קנטור, יושבים בסעודת הצהריים עם זוג אחר, פסיה הבחינה בנו,ונופפה לנו בהתלהבות בידה הורודה, נופפנו לה בחזרה, וישבנו לסעוד ליד שולחן לזוג. עוד נפגשנו באמבטיות הגפרית כשיצאנו והם באו.

יותר לא יצא לנו לשבת לבד עם הזוג קנטור, הם תמיד ישבו ליד זוג אחר.

כך חלפו ימי החופשה, בבריכת המלון, באמבטיות מי הים, בספא ובשאר המתקנים שהמלון הציע לאורחיו

ביום האחרון לפנות ערב, קראו לנו אל דוכן הקבלה בלובי. פקיד הקבלה ביקש אותנו להכנס אל המשרד שמאחור. ישב  שם אדם בחליפה אפורה, שקם לקראתנו, לחץ את ידינו והציג את עצמו כקצין הבטחון של המלון.

לאחר שהתישבנו שאל, "האם אתם מכירים את הזוג רבינוביץ'?

"לא, אנחנו צריכים להכיר אותם?" שאלה חדווה.

"עד כמה שאני יודע, בילתם איתם את הערב הראשון שלכם במלון," אמר האיש.

"אתה מתכוון לקנטור, לא?" שאלתי.

"אני לא יודע, אבל שמם הוא לא קנטור ולא כל שם אחר, לנו הם מוכרים מהמשטרה בשם רבינוביץ'." הוא פתח את מגרת שולחנו והוציא מתוכה את כרטיס האשראי של חדווה ואת טבעת היהלום הישנה שלה שקניתי לה לאירוסינו.

ישבנו המומים, לא שמנו לב כי תמיד שילמנו בכרטיס האשראי שלי. ואת טבעת היהלום הורידה חדווה מאצבעה מחשש שתפגע באמבטיות עוד ביום הגיענו למלון.

"עכשיו תבדקו אם לא חסר לכם עוד משהו. תדעו לכם שאתם לא היחידים. כל יום הם התיידדו עם זוג אחד או שניים, וזה היה חלק מהמלקוח שלהם." ולאחר הפסקה קצרה, "לפני כשעתיים, הם נעצרו בשקט על ידי המשטרה."

"את עם האנתרופולוגיה שלך." לחשתי לעצמי כשעלינו לחדרנו במעלית.

"שמעתי אותך," לחשה באוזני חדווה והוסיפה נשיקה על לחיי. " לאחר ששמעו שאני יוצאת לים המלח, ביקשו ממני מהמשמר האזרחי, לשים עין על הזוג הנחמד הזה, תדע לך שהאירוח במלון היה הפעם חינם."

"למה לא ספרת לי?" שאלתי בתדהמה.

"מותק שלי, לא היית משחק אותה בצורה כל כך משכנעת," אמרה רעייתי.