אילנה / אלכס גל

ימים רבים היא נודדת ברחובות העיר, חוצה אותה לאורכה ולרוחבה, הלוך ושוב, לעתים היא עושה זאת גם בערים השכנות, עוברת כצל לא מורגש או כרואה ואינה נראית על המדרכות, חולפת על פני חלונות הראווה ללא כל עניין, עוצרת עם זרם העוברים ושבים לפני הצמתים ומצפה בצייתנות להתחלפות האור ברמזור לירוק. איש לא יודע מאין באה ומה מחוז חפצה, לאנשים הטרודים גם לא אכפת. אך ניכר בברור שהיא מחפשת דבר מה בקדחתנות.

צנומה, לבושה חצאית ארוכה כהה, את כתפיה הצרות עוטף רדיד צמר מיושן, בסגריר ובשרב. על שכמה תלוי תיק עור מהוה, ובידה הדקה והגרומה, אוחזת בעווית תיק דרכים כבד כאילו כל חייה תלויים בו. קשה לקבוע את גילה ממראה עיניים, פניה המכותרים בשיער אפור חלקים מקמטים, יכולים היו להחשב כיפים עד שמבחינים בעיניה התכולות המתרוצצות ללא מנוחה ותרות בייאוש מר סביבה.

לראשונה פגשנו בה לפני מספר שנים בצהרי יום שישי אחד, בצאתנו רעייתי ואני מבית העלמין הצבאי שבעיר. האישה עשתה רושם של אדם שאיבד דרכו, הצענו לה הסעה במכוניתנו. היא התיישבה במכונית בהכרת תודה, מצמידה אל חזה בעוצמה את תיקה הכבד. לשאלתנו למחוז חפצה השיבה בקול דקיק, "תודה רבה אדוני, לא חשוב, לאן שתסעו, יהיה טוב." אמרנו לה שאנו נוסעים למרכז העיר והיא אמרה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, מרכז. כשעצרנו לה לבקשתה הדחופה, יצאה מהמכונית נעמדה על המדרכה, תוהה לאן לפנות. לבסוף פנתה שמאלה לכיוון שגם אנו נסענו. עצרנו ברמזור אדום, והיא חצתה מולנו על מעבר החציה ללא כל אות שזיהתה אותנו.

זו הייתה פגישתי הראשונה עם אילנה. ראיתי אותה שוב עוד מספר פעמים מחלון מכוניתי צועדת על המדרכות , יושבת על ספסל ציבורי מחבקת את תיקה או עומדת בפינת רחוב תוהה לאן לפנות.

במסגרת פעיוליות התנדבותיות שלנו, הזדמנו למועדון המשמש כמעון יום לנפגעי נפש. פגשנו במקום רק את רכזת המועדון. בעודה משוחחת עם רעייתי, פניתי אל לוח המודעות שבמקום, אליו היו צמודים בנעצים קטעי עיתונים כבני שבוע, הודעות על חוג הקרמיקה במקום, וגם שלושה צילומים של חברי המועדון מאחד מטיוליהם בגליל. בין הפרצופים המחייכים זיהיתי בבירור את קלסתרה התוהה של התמהונית שלנו ואת תיקה. פניתי אל הרכזת ושאלתי אותה לזהותה של האישה המסתורית הזאת.

"אה, זוהי אילנה, היא ותיקה אצלנו ומתגוררת כאן בהוסטל, למה אתה שואל?"

"פגשנו אותה מספר פעמים משוטטת בעיר עם תיק כבד, היא נראתה כאילו איבדה את דרכה." עניתי.

"הגדרה טובה מאד, היא באמת איבדה את דרכה."

"מה יש לה? אם מותר לשאול," שאלה רעייתי.

"היא סובלת מסכיזופרניה וטראומה נפשית כבדה," אמרה האישה בעצב.

"ממתי היא פה?" שאלתי.

"או, כבר בערך תשע שנים, המחלה פרצה אצלה בנסיבות טרגיות מאד…"

בהמשך סיפרה לנו על אילנה שהייתה נשואה לבעלה בדיוק שנה עד לרגע בו הודיעו לה על העדרותו במלחמה בלבנון, בו ביום שבו נפטר אביה בחטף מדום לב, ובעצם אותו היום הפילה אילנה את עוברה בחודש השישי להריונה.

"איזה סיפור נורא, כל אדם היה יכול לרדת מהפסים בתנאים כאלה," אמרה רעייתי בהשתתפות, "האם מצאו את בעלה לבסוף?" הוסיפה ושאלה.

"מצאו את גופתו לאחר מספר שבועות, באו להודיע לה, אבל זה היה מאוחר מדי, אישפזו אותה בעקבות ניסיון התאבדות, מאז אף אחד לא הצליח להסביר לה שהיא אלמנה."

"אז מה היא עושה ברחובות עם התיק הכבד הזה? אין דרך למנוע ממנה את זה?" שאלתי.

"למה למנוע? היא מספיק אחראית, וטיול כזה פעם בשבוע שבועיים משחרר אותה קצת, תמיד כשהיא חוזרת, היא ישנה כמעט יממה. נכון שזה מערער מעט את האיזון התרופתי שלה, אבל הרופאים יודעים לטפל בבעיה הזאת."

"ומה יש בתיק הכבד הזה שהיא סוחבת כל הזמן?" שאלה רעייתי.

"כל הדברים היקרים לה ביותר, מכתבים, אלבומי תמונות, מזכרות אהבה מבעלה, לבנים להחלפה וכלי רחצה ואת יודעת? גם מתנה לבעלה." ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה, "כל שבוע או שבועיים, היא מודיעה שקיבלה מסר מבעלה, שקורא לה להצטרף אליו. היא אורזת מיד את התיק בהתרגשות, יוצאת מאושרת, ונעלמת לשעות רבות, ואז היא חוזרת מותשת להוסטל, ולא זוכרת שום דבר ממה שעבר עליה."

"ואתם מרשים לה לצאת כך?" חזרה רעייתי ושאלה בהשתוממות?"

"כן, באמת למה לעצור אותה? היא תמיד חוזרת, היא לא מסוכנת לאף אחד, אפילו לא לעצמה. פעם ניסינו לעצור אותה, הנזק היה אז גדול יותר, תאמיני לי, אני יודעת את זה מניסיון של שנים."

"ואיך היא מתנהגת בימים רגילים?" שאלתי כשעמדנו לצאת.

"שקטה מאד, ודי צלולה, למרבה הפליאה, היא קוראת באובססיביות בעיתונים ומביטה בחדשות בטלויזיה, מתעניינת בעיקר במצב הבטחוני."

חלפו שבועות מאז השיחה הזאת, ואנו בדרכנו מהבנק אל המכונית, ראינו את אילנה יושבת על ספסל ציבורי בפינה מוצלת מתחת צאלון פורח בסגול, שוב תיקה צמוד אליה, והפעם, על ראשה כובע קש רחב שוליים, מביטה תוהה ביונים המתרוצצים לרגליה. רעייתי משכה אותי בזרועי ופנתה אליה, "שלום אילנה, את אולי לא זוכרת, אבל פעם נתנו לך טרמפ במכונית שלנו."

אילנה נרעדה, הרימה את ראשה והביטה בנו בתהיה, "אני מצטערת," אמרה בקולה הדקיק, "אני באמת לא זוכרת שום דבר," היא הביטה סביבה בעיניים קרועות לרווחה ושאלה, "אולי במקרה ראיתם או שמעתם על יואל אופק, בחור יפה, גבוה עם מדים של צנחן. שמחפש אותי ואני מחפשת אותו, וכמו שני קוים מקבילים באקסיומה, אנחנו אף פעם לא נפגשים." ובקול מיואש כשדמעות זולגות מעיניה הוסיפה משפטים מקוטעים, "הוא יחשוב שלא רציתי אותו… אני לא מבינה למה אני לא מוצאת אותו… אני כל כך אוהבת אותו… כל כך רציתי את הילד…"

רעייתי התיישבה לצידה וחיבקה את כתפיה הרועדות בהתייפחות מרה, "בואי אילנה, אולי ניקח אותך להוסטל?" שאלה, ושלחה אותי להביא את המכונית.

כשחזרתי ונעצרתי ליד המדרכה, ראיתי אותן עדיין על הספסל. רעייתי הבחינה בי, ראיתי אותה קמה, מושיטה את ידה לסייע לה לעמוד על רגליה, אילנה מחבקת  את תיקה, קמה בצייתנות ונתנה לאשתי להוביל אותה למכונית. הן התיישבו מאחור ואני התחלתי לנסוע. שמעתי מאחורי את אשתי שואלת אותה, "אולי את רוצה לאכול משהו?"

"לא, תודה רבה."

המשכנו לנסוע עוד מספר דקות כשלפתע שמעתי את צעקתה של אילנה, "תעצור! תעצור לי! תעצור מהר! הנה הוא, יואל! יואל! חכה לי!" היא החלה לפתוח את דלת המכונית לפני שעצרתי, רעייתי אחזה בה בחוזקה, "חכי רגע, שהוא יעצור קודם!" ברגע שעצרנו, היא פרצה במהירות מהמכונית, רצה במהירות ונבלעה בין העוברים ושבים על המדרכה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את אילנה.

כשבוע לאחר מכן, קבלנו שיחת טלפון מרכזת מועדון פגועי הנפש, שבשרה לנו על מותה של אילנה. היא סיפרה לנו שמספר ימים קודם לכן, ראתה אילנה בעיר חייל, התנפלה עליו בחיבוקים, וכשהצליחו להפריד ביניהם, נפלה חסרת הכרה ברחוב. אמבולנס לקח אותה לחדר המיון, ולאחר כשעה, נקבע מותה מדום לב. והרכזת הוסיפה, "נזכרתי שהתעניינתם בה, אז צלצלתי אליכם, אולי תרצו להשתתף בלוויה, היום אחרי הצהריים. משרד הביטחון אישר את קבורתה בבית העלמין הצבאי, ליד בעלה."

זו הייתה לוויה צנועה, שלושה ארבעה חברים מההוסטל, הרכזת ואחד העובדים, החזן הצבאי ואנחנו.

וכך הגיעה אילנה סוף, סוף למחוז חפצה. שמחנו בשבילה.