סימה / אלכס גל

"אבל אמא! את לא יכולה לעשות לנו את זה!" אמר בתדהמה.

"תסתכל טוב מאד ראובן, אני אעשה את זה אם תרצו או לא!" ענתה לבנה בכורה בקור רוח שלווה בסיפוק והנאה גלויה.

בעלה של סימה, יעקב שמש בן השבעים נפטר כשנה ומחצה קודם, מהתקף לב. הוא היה מבוגר ממנה בשלוש עשרה שנים, הוריה השיאו אותה על כורחה, כשהייתה בת שבע עשרה, כיד המסורת של בני עדתם. היא ילדה לסירוגין שלושה בנים ושלוש בנות, וניהלה את משק הבית והמטבח ביעילות, כפי שלמדה מאימה וסבתה.

כל השנים הייתה יושבת בית, יעקב בעלה היה מביא מהשוק את כל המצרכים לפי הרשימה שהייתה מוסרת לו. היא מעולם לא התעניינה כיצד בעלה מתפרנס ולא עלה על דעתה לשאול (לבטח לא הייתה נענית לו שאלה). סימה  כמו שלימדו אותה הוריה, ידעה יפה מאד את מקומה, וברור היה לה, מה מותר ומה אסור לאשת איש, והיא אמנם הייתה אישה טובה. לשמחות ולביקורים משפחתיים, יצאה תמיד עם בעלה וילדיה. בתחילת נישואיה כשחמותה עוד חיה, חשה היטב את נחת זרועם של האם ובנה, אך תמיד חשבה שזה לטובתה, וזו שיטת הלימוד הנכונה. סימה עצמה, לא יכולה הייתה לנהוג כך כלפי כלותיה, כי הן היו שונות, "מודרניות", היא קצת פחדה והתביישה בחברתן. בערבים הייתה צופה בטלוויזיה בעיניים חולמניות, ולעתים דומעות, בטלנובלות האינסופיות. חברותיה היו שכנותיה שנושאי שיחתן היו ילדים, בישול, בגדים וכמובן, איך לא, רכילות מקומית. כך חלפו להן ארבעים שנים עד מותו של יעקב.

לפתע לאחר כחודש של אבל מצאה את עצמה לבד בדירתה בבני ברק. עם השנים, עזבו ילדיה, נישאו, ילדו את נכדיה והתפזרו ברחבי הארץ. שניים מהם הספיקו כבר להתגרש ולהתחתן שוב. איש ממשפחתה הענפה, לא שאל את עצמו כיצד תעביר האלמנה את זמנה. כן, הם דאגו שתהיה לה הכנסה קבועה מהקרן שפתחו על שמה ממכירת עסקו של בעלה. הם גם טלפנו אליה מידי יום לצאת ידי חובת מצוות כיבוד הורים. עיניה צבו מבכי. שכנותיה, נכנסו מידי פעם, לעודד אותה ללא הועיל. אט, אט איבדה את תאבונה, שרועה הייתה רובו של היום על הספה בחדר המגורים, בוהה בתמונות מזמנים אחרים שהיו תלויות על הקירות וניצבות על המזנון הפוליטורה המהודר. שומעת באוזני רוחה את המית, ושמחת החיים של משפחתה שהדהדה בין הקירות הללו.

אחת משכנותיה ראתה את מצבה של האלמנה האומללה, ויעצה לה להאזין לתוכניתה היומית של הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'אקונט ברדיו, אולי כאן תמצא פתרון לדיכאונה. בתחילה האזינה בחוסר רצון, אך עם הזמן נכבשה כליל, בכיליון אוזניים ציפתה לתוכנית בת השעתיים. היא לא הבינה בדיוק הכל, אך מספיק כדי לראות שאפשר גם אחרת. יום אחד, כחודשיים לאחר השבעה, החליטה לטלפן לרדיו, לשאול בעצתה של אותה פסיכולוגית. אמרה ועשתה. לאחר ניסיונות חיוג רבים, הצליחה לעלות לשידור.

"שלום גברת ורדה, אני לא יודעת מה לעשות, בעלי מת ואני כל הזמן בוכה וכל היום שוכבת במיטה."

"כמה זמן חלף ממות בעלך?"

"חודשיים" אמרה בקול חנוק מדמעות.

"חודשיים זה מעט מאד זמן, וזה טבעי מאד להתאבל, אפשר להבין את זה," השיבה הפסיכולוגית בהשתתפות.

"אבל איך? אני לא יכולה להמשיך ככה! איך גברת ורדה? איך להמשיך? תתני לי עיצה בבקשה!" התחננה סימה.

"מה עם החברות? מה עם המשפחה?"

"אין לי חברות, ויש לי שישה ילדים נשואים שגרים רחוק."

"כמה רחוק?"

"בהרצליה."

"והיכן את גרה?"

"בבני ברק."

"זה הכל? מה, את לא יכולה לקחת אוטובוס?" שאלה בפליאה.

"אני לא יודעת איזה אוטובוס, אף פעם לא נסעתי לבד," ענתה בקול נבוך ומבויש.

"בת כמה את?"

"כבר זקנה, בת חמישים ושבע."

"את עוד כל כך צעירה, יותר צעירה ממני, תהיי עסוקה, את יכולה ללמוד, ללכת לחוגים, את רק צריכה לרצות."

"מה אני יכולה לעשות? אין לי כוח לשום דבר, ושום דבר לא מעניין אותי."

"את בדיכאון, אני מציעה לך ללכת לפסיכיאטר, היום זה מקובל, הוא כבר ייתן לך כדורים שיעזרו לך," הציעה הפסיכולוגית.

עבר לפחות חודש של דמעות וסבל, עד שהלכה לקופת החולים והזמינה תור לפסיכיאטר, חודש וחצי ציפתה עד שנפגשה איתו במרפאה. שוב שפכה את מרי ליבה, ואף סיפרה לו על הצעתה של הפסיכולוגית. הרופא רשם לה תרופה, והיא החלה לבלוע את הגלולה מידי יום.

חלף עוד חודש, וסימה החלה להרגיש שיפור ניכר במצב רוחה. גם החלה להבין שמגיעה לה סוף, סוף אנחת הרווחה שהייתה כלואה בנשמתה כל אותן שנים. היא אף העזה בהתרגשות לנסוע לבד באוטובוס ליעדים שבחרה בהם לפי צלצול שמם הלוך ושוב. אלה היו המעשים ההרפתקניים ביותר בחייה.

יום אחד, החליטה לנסוע לעיירת הפיתוח בה גדלה עד שנישאה. ירדה בתחנה המרכזית, לפני שיצאה לשוטט ברחובות שאלה על שעת יציאתו של האוטובוס החוזר. היא ביקרה במרכז המסחרי הקטן והשומם למחצה של העיירה, שבעבר, ניצבה כאן הצרכנייה המקומית. ביקרה בבית בו גדלה, כעת שכנה כאן משפחה אתיופית. היא חזרה למרכז המסחרי, ולאחר שבדקה בשעונה שנותרה לה עוד כשעה לצאת האוטובוס נכנסה לראשונה בחייה למסעדה. זו הייתה מסעדה קטנה שנוהלה על ידי עולה מרוסיה. סימה ישבה ולעסה בפיזור נפש את המזון בעל הניחוחות הזרים והמוזרים לה שדחו ומשכו במידה מסוימת. ממקומה במסעדה ראתה מבעד לחלון הזכוכית הגדול, על המדרכה, גבר בגילה ואישה צעירה משוחחים בערנות כשהאישה רושמת מידי פעם דבר מה בפנקס גדול. הגבר נראה היה מוכר, לפתע חדרה ההכרה לתודעתה, שזה מוריס כהן, הבחור שאהבה לפני שנמסרה ליעקב בעלה. ליבה החל לפעום בהתרגשות.

"את אולי יודעת מי האיש הזה?" שאלה את המלצרית בשעה ששילמה לה את מחיר ארוחתה.

"כן, זה ראש עיר חדש שלנו, וזה מזכירה שלו," ענתה לה בעברית עילגת ובמבטא רוסי כבד.

סימה יצאה מהמסעדה ופנתה אל הגבר. "סלח לי אדוני, האם שמך מוריס?"

"היה פעם מוריס, היום אני משה! אני צריך להכיר אותך מאיזשהו מקום?" שאל בחיוך קל.

"זה, זה היה לפני הרבה שנים, בטח שכחת," ענתה בהיסוס. "שמי היה סימה פרץ, גדלתי כאן בעיירה." הוסיפה וקיוותה שלא יראה את הסומק שעלה בלחייה.

"סימה!? אם אני שכחתי? מעולם לא שכחתי! דינה," הוא פנה לצעירה שעמדה תוהה ליד, "תחזרי למשרד, ותשלחי את המיילים שסיכמנו, וסימה, את לא בורחת לי עכשיו, את באה איתי לקפה."

"האוטובוס יוצא בעוד חמש דקות, אני עלולה להפסיד אותו," אמרה בהתרגשות.

"אל תדאגי, אני אחזיר אותך לאן שלא יהיה, אנחנו ארץ קטנה," הרגיע אותה. את לא מתארת לעצמך כמה אני מאושר לראות אותך שוב," קרא בשמחה גלויה.

הוא עמד במחאות הרפות השלה, ולקח אותה במכוניתו לצידה השני של העיירה, לקניון במרכז המסחרי החדש של העיירה, ושם התיישבו באחד מבתי הקפה. היא סיפרה לו על עצמה, והתברר שמוריס, גרוש מספר שנים ושהוא פנוי. לדבריו, לא היה לו פנאי לרומנים חולפים, שלא לדבר על משהו קבוע.

באותו ערב לא הצליחה להירדם מהתרגשות היא שיחזרה במוחה את השיחה והנסיעה הביתה וחשה כנערה צעירה נלהבת מחוזרת על ידי אלוף נעוריה. הוא הבטיח לה, "לשמור על קשר חזק ושהפעם לא יינתק".

ואכן, היה משוחח איתה בטלפון כפעמיים ביום, ולפחות פעם בשבוע נפגש איתה בעיר. סימה שראתה את עצמה זקנה, שוב הייתה לה עדנה. לאחר סיום שנת האבלות, החלה להתלבש לפי צו האופנה בבני ברק. שכנותיה ומשפחתה הבחינו בשינוי שחל בה. שכנותיה הביטו בה בקנאה, ומשפחתה בביקורתיות ובכעס, על ההתפקרות שלה רחמנא ליצלן.

חלפו חודשים אחדים, ומוריס הציע לה את הצעת הנישואין הבלתי נמנעת, וסימה נאותה ברצון. היא הודיעה לילדיה את הבשורה, וכמו תיאמו זאת, הגיעו אליה ערב אחד ששת בניה ובנותיה. בפנים קודרות, הודיעו לה על מורת רוחם, מן הפגיעה כביכול בזיכרון אביהם.

"אתם לא תגידו לי יותר מה לעשות עם עצמי. אני כבר מספיק מבוגרת, ומגיע לי להיות פעם אחת בחיים מאושרת, ולעשות כל מה שאני רוצה. אתם תמיד חשבתם רק על עצמכם, ואף אחד מכם לא שאל אותי מה יהיה איתי, והפעם, זאת תהיה ההחלטה שלי." העזה לומר להם בפסקנות זו הפעם הראשונה בחייה.

"אבל אמא! את לא יכולה לעשות לנו את זה!" אמר בנה הבכור בתדהמה.

"תסתכל טוב מאד ראובן, אני אעשה את זה אם תרצו או לא!" ענתה לבנה בכורה בקור רוח שלווה בסיפוק והנאה גלויה.