השידוך / אלכס גל

זה היה ביום חמישי. עליתי על האוטובוס המהיר לירושלים בתחנה המרכזית בחיפה. השעה הייתה שתים עשרה ורבע. האוטובוס היה כבר די מלא. מצאתי מקום ליד החלון הימני במושב הלפני אחרון. לא חלף רגע ולידי התיישב בחור צעיר בעל גוף אתלטי, בלונדיני, זקנקן דליל וכיפה ענקית לבנה. הבחנתי בפתילי ציצית נשרכים מחגורתו. הרכבתי את האוזניות, והאזנתי לרקוויאם של ורדי. האוטובוס החל את דרכו הארוכה. עצמתי את עיני והתנתקתי מהמציאות המיטלטלת. כעבור כשלושים וחמש דקות בערך בגמר הלאקרימוזה, פקחתי את עיני, והורדתי את האוזניות. פשוט, לא הייתי עייף מדי. הבחור לצדי דפדף בספר תהילים, והרביץ פיהוק רחב.

חלקו האחורי של האוטובוס, היה מלא חיילים שיצאו ל"חמשוש", כלומר חופשה מיום חמישי עד ליום ראשון. הם הקימו רעש, התלוצצו ביניהם והתגרו בשתי החיילות שישבו במושבים משמאלנו. שכני למושב פיהק שוב."

"אני זוכר, שהספר הזה שעמם גם אותי עד מוות," אמרתי לבחור.

"לא! חס ושלום! אני בכלל לא משועמם, השירה הזאת פשוט נהדרת!" אמר לי הבחור במבטא צברי מובהק. הבנתי מיד שהבחור הזה הוא חוזר בתשובה בתחילת דרכו.

"ראיתי אותך כל כך מפהק, והרגשתי הזדהות אתך, כי בעיני, הספר באמת משעמם."

"לא! קמתי מוקדם מאד למקווה, לפני השחרית ולמדתי רצוף עד לפני שעליתי לאוטובוס. הכולל שלי ממש קרוב לתחנה, כך שכמעט שלא ביטלתי תורה." אמר הבחור. שמתי לב שהוא העדיף לשוחח אתי, מאשר ליהנות מאותה שירה נהדרת. "אני נוסע לירושלים אל השידוך שלי." ציין בשמחה מהולה בחשש. "הרבי שלי המליץ על הכלה. "הוסיף בגאווה. "זוהי רייזל בת ר' אריה לייב ווייספיש הסופר סת"ם."

הופתעתי! אותה רייזל דנן היא אחותי הקטנה, בת השש עשרה! לא פחות ולא יותר. הבנתי, שבגללי, "היוצא בשאלה", קיבלה אחותי שידוך גרוע כזה "חוזר בתשובה!" מסתבר, שפגעתי כהוגן בייחוסה של משפחתי. חשבתי באותו רגע שאני מבין את סיבת הזמנתי הדחופה לשבת, אחרי ניתוק של קרוב לעשר שנים.

עדיין לא רציתי להציג את עצמי כגיסו לעתיד ושאלתי, "פגשת פעם את הכלה?"

"אני? לא! אסור להיפגש כך סתם. מספיק לי מה שהרבי שלי אמר."

ראיתי שהבחור קצת קוקו, אולי בגלל זה חזר בתשובה. שוב שאלתי "כמה זמן אתה בן תשובה?"

"איך ידעת? חשבתי שלא רואים, כמעט שנה." ענה בתמיהה.

"איך זה קרה?"

"שירתתי בגבעתי, נפצעתי בראש ליד רמאללה. עברתי שיקום בבית חולים תל השומר. והחברה של חב"ד שביקרו שם כל הזמן, עודדו אותי, והפכו אותי לאדם חדש, והכי חשוב! הם החזירו אותי בתשובת אמת לאמונה בתורתנו הקדושה!" והוא הוסיף, "היה ממש כדאי להיפצע!"

הנער הזה ממש ירד מן הפסים והחלטתי לספר לו חלק מהאמת. "אתה יודע מה? אני הייתי יהודי חרד, והיום אני חילוני חרד. והפעם, אני חרד בצד הנכון!"

הוא הביט בי במבט מאשים, "איך עשית כזה דבר? איך הפנית את הגב לתורה? איך קיבלו את זה הוריך? אפוא, כבד את אביך ואת אמך? אתה הרי עלול חס ושלום לקצר את חייהם מצער!" הוא באמת היה נרעש. איך יכולת לעזוב את עולם התורה הצח והנקי, ולבחור בזוהמה החילונית שאותה אני מכיר טוב מאד!"

"אותה שאלה אני יכול לשאול גם אותך בנוגע להוריך שלך! האם גם אתה לא עלול חס וחלילה לקצר את חייהם? האם להורים חילונים מותר עונש כזה? במיוחד, שיש להם פחות ילדים מאשר להורים חרדים." שאלתי אותו בעוקצנות, מקלל את עצמי על שירדתי לרמתו בשיחה הבלתי אפשרית הזאת. "אתה לא יודע כמה לכלוך יש בעולם האידיאלי הזה שלך. אתה גם לא יודע כמה דברים מסתירים ממך. אתה בטח שומע המון פעמים את המשפט, אתה עוד חדש כאן ואנחנו מבטיחים לך שבסוף תבין ותדע הכל!"

הוא שתק, מעכל את דבריי. "אתה צודק! באמת גרמתי צער גדול להורי! אנחנו רק שני ילדים אני ואחותי הקטנה. קודם גרמתי לאמא צער על שהתנדבתי ליחידה לוחמת, ואחר כך גרמתי להם דאגה כשנפצעתי קשה ובסוף לאחר שהחלמתי, עזבתי אותם, ואפילו לאכול אני לא יכול אצלם. אתה צודק! גרמתי להם סבל. אבל מה הסבל הזה מול האור שבתורה הקדושה!"

"אחד ממקורות האור בתורה הקדושה, זה הציווי לכבד את ההורים. במה אתה בוחר? אתה בטח ניסית לשנות את חייהם נכון? דע לך שהם מבוגרים מדי לשינויים." אמרתי בשקט. חשבתי על הורי ועל הסבל שאני גרמתי להם, התנחמתי בשבעת אחי ואחיותיי שחיים אתם, או קרוב אליהם באותם חוגים. "להורי יש נחמה מילדיהם הנוספים, למשל, שמעתי היום כאן באוטובוס שאחת מבנותיהם עומדת להינשא לבחור נחמד כמוך. נו, אז מה שמך?"

"עודד גונן. מה, אתה רוצה להגיד לי שאתה הולך להיות גיסי?" שאל מהרהר בהתפתחות החדשה. לאחר הפסקה אמר, "אז משפחתך סובלת מהפגם שהוא אתה, המתפקר. בגלל זה היא קיבלה חוזר בתשובה כמוני."

הבטתי בו בהערכה מחודשת, אכן, הבחור בכלל לא טיפש! "שמי שמואל, או שמיל בפי משפחתי וידידיי. תשמע, רייזל אחותי תשמח בך. היא ילדה נבונה ובאובייקטיביות אני יכול לומר, היא גם יפה מאד. אני מקווה שתנהג בה יפה." ובקריצה הוספתי, "אם לא, יהיה לך עסק אתי!" הוא היה גבוה ממני בחצי ראש וכבד ממני בחמישה עשר קילוגרמים לפחות.

הוא נראה מוטרד. הביט בי בגנבה ואמר, "אני לא בטוח בכלל אם השידוך הזה מתאים לי. הבטיחו לי שידוך טוב מבית טוב, וזה לא בדיוק מה שזה!" ובגילוי לב הוסיף, "אין לי שום רצון להיות קשור אליך, הזהירו אותי מאנשים כמוך." הוא קם ממושבו, ועבר לעמוד ליד הדלת האחורית. בצומת רעננה ירד ונעלם.

הגעתי לבית הוריי. היה איפוק רב מצד הוריי, זרות מאחיי ואחיותיי הצעירים, הם ישבו ואני איתם רייזל התעלמה ממני במופגן. החתן המיועד שהבטיחו שיגיע, לא בא. אמי קראה לי למטבח, ולחשה באוזני, שאמרה לי לבוא ביום חמישי זה מפני שאבי חולה מאד, ולא נותרו לו ימים רבים. הוא קיווה כל כך, שעוד בחייו, יסדר את רייזל בתו האהובה, לחופה ולקידושין. אמי רצתה שאראה את אבי ברגע שמח במיוחד, ואני שתקתי.